The gospel according to whom

1. לפני הכל

איכשהו, בין כל המחאות, והפיגועים, והרקטות, וההוריקנים, ולוב, החדשות הנפלאות האלו, מתנה מהיקום ליום ההולדת שלי, חלחלו אל מחוץ לטווח הראיה שלי:  ב-1996, שלושה בני נוער הואשמו ברצח אכזרי במיוחד של שלושה ילדים, ונשלחו לכלא – שניים מהם לכל החיים, אחד מהם כדי לסיים את חייו באופן יזום בשלב מאוחר יותר בכלא.  הם טענו, מהרגע שנכלאו ועד שבע עשרה שנים אחר כך, שהם חפים מפשע, ולאורך השנים הם, והמשפחות שלהם והתומכים שלהם, הצליחו לגייס הרבה מאד אנשים כדי לקדם את המטרה שלהם – כולל מוזיקאים, שחקני קולנוע ויוצרי קולנוע, ואנשים כבדי דעה.  וכל אלה, וגם אני, היו שמחים במיוחד לשמוע ב-19 לאוגוסט שהשלושה, שהספיקו לזכות בכינוי המתאים לרוצחים חפים מפשע, "השלישיה מווסט ממפיס" (או אפילו WM3, בקיצור), הגיעו לעסקת טיעון מפוקפקת עם המדינה שכלאה אותם, לפיה הם ריצו כבר את העונש שלהם ולכן הם עכשיו אנשים חופשיים.  הנצחון הזה הוא רק חצי מהדרך – הם עדיין מתכוונים להילחם על חפותם, הפעם מבחוץ.

בפינת המתים המוזיקליים השבוע:  שניים מהאנשים שאחראים על עיצוב ההסטוריה המוזיקלית האמריקנית כמו שהיא נפטרו באותו היום – ג'רי ליבר, חצי מליבר וסטולר, שכתבו בין השאר את "Hound Dog" בשביל אלביס פרסלי, או את "Stand By Me",  נפטר בגיל 78;   וניקולס אשפורד, שביחד עם אשתו, וואלרי סימפסון, כתב שירים כמו "Ain't No Mountain High Enough", נפטר בגיל 70.

2.  כבד נפש

אואזיס הם להקה שחוטאת מדי פעם ברגעים של יהירות, במיוחד שני האחים שמובילים אותה.  לעתים קרובות, אפילו, אפשר להגיד.  לפעמים, אפילו, אפשר להגיד, הם נושמים ביהירות.  ובאחד מהרגעים היהירים יותר שלהם, הם טענו שיש רק להקה אחת שיותר טובה מהם בכל העולם המוזיקלי, וזו "Ocean Color Scene".  במקרה, יצא שהם צודקים.  אבל אם זה מה שהם חושבים לגבי "Ocean Color Scene", כנראה שבבית של כל אחד מהם יש פסל מוזהב בגודל טבעי של פול וולר.  כי פול וולר, אחרי הכל, לימד את "Ocean Color Scene" את כל מה שהם יודעים.  אחר כך חלקם גם הפכו להיות להקת הליווי שלו, מה שהפך את תהליך הלימוד להרבה יותר מועיל בשבילו.

פול וולר (על אף השיר שלו), הוא מחזה נדיר במוזיקה הבריטית של העשורים האחרונים – מוזיקאי שנשאר נטוע פחות או יותר במקום שלו, מדי פעם נע לחוגים מוזיקליים אחרים אבל בדרך כלל חוזר למה שבתחילת הדרך שלו זיכה אותו בכינוי "The Modfather", ואחר כך זיכה את הז'אנר המוזיקלי שפיתח בשם הלא מחמיא "Dad Rock" – רוק של אבאים.  זאת אומרת, של זקנים.  זאת אומרת, לא של הדור שאפיין את התרבות המוזיקלית של שנות ה-90 בבריטניה.   את דרכו התחיל, כמו הרבה דברים אחרים שעשה במהלך הקריירה המוזיקלית שלו, בלי להתמהמה הרבה.  את הלהקה הראשונה שלו הוא הקים בגיל 14, והלהקה הזו, שאת השם שלה העניקה לה אחותו של וולר, שטענה שזה הצעד ההגיוני הבא אחרי להקות כמו מרמלדה ו-Bread, הפכה להיות החוליה המחברת בין המוד של שנות ה-60, זה שנוצר ועוצב על ידי The Who, ובין הפאנק שהלך והתגבש באותן השנים בלונדון על ידי להקות כמו ה-Clash.  כשהלהקה הזו לא ייצגה יותר את מה שוולר רצה להגיד, הוא פשוט פירק אותה והקים במקומה להקה אחרת – The Style Council, שעשתה מוזיקה שונה לחלוטין, ג'אזית ושמחה יותר, שהסתירה מאחוריה את המילים הקוצניות של וולר.  גם זו החזיקה מעמד כמעט עשור שלהם והתפרקה רק מפני שחברת התקליטים של הלהקה לא הסכימה להוציא את האלבום החמישי של הלהקה מפני שזה הוקלט בז'אנר מוזיקלי שהיה מעט רחוק מדי ממה שחברת התקליטים ציפתה לשמוע – האוס בניצניו הראשונים, או מה שכונה באנגליה באותם הימים גראז'.

כשגם התקופה הזאת נגמרה התחילה תקופת הסולו שלו,  שבה הוא הקליט אלבום אחד שנשא את שמו, ועוד אלבום שנשא שם של יער פרא, ועוד אחד שנשא את שם הרחוב שגדל בו, ואז הגיע האלבום הרביעי ואנחנו הגענו לכאן.

"Heavy Soul", האלבום הרביעי של פול וולר, נשמע בדיוק כמו שאלבום של פול וולר צריך לשמוע כשמסתכלים על הקריירה שלו מנקודת המבט הזו – נקודה טובה כמו כל נקודה אחרת, במיוחד לאור העובדה שוולר עצמו ראה לנכון לסכם אותה באוסף, מיד אחרי האלבום הזה.  הוא דיסק שבנוי כאילו שהוא תקליט, ומכיל שני צדדים שהם דומים אחד לשני אבל שונים אחד מהשני, בדיוק כמו ששני צדדים של תקליט צריכים להיות.  בתחילת הצד הראשון נמצא החלק הראשון של שיר הנושא,  שבכמה האקורדים הרוקעים שפותחים אותו מגשש את הדרך אל המלודיה, שמגיעה עטופה במילים של פול וולר.  וולר בונה לנו מסגרת לשיר שלו, ולאלבום שלו – בפנים, ראש שעון נגד החלון, מחשבות מתרוצצות קדימה ואחורה על החיים ועל מה שהיה ניתן לעשות איתם.  המים שמגיעים מבחוץ ומתעבים על הצד הפנימי של החלון מתאימים במיוחד לכתוב בהן מילים שאפשר אחר כך למחוק, או שייעלמו בכל מקרה, כשהחום יחלחל אל תוך הבית.  בחוץ הגשם, הטבע, העולם כולו.  וולר יתפנה אל העולם הזה מיד.  בינתיים, הוא מרגיל אותנו מחדש לצליל שלו, צליל שנטע שורשים עמוקים בהוויה המוזיקלית הבריטית ומצד שני הוא מקורי יותר מכל דבר אחר שלמוזיקאים אחרים היה להשמיע באותם הזמנים.  לפול וולר יש שתי שיטות עבודה, ואת שתיהן הוא מדגים בנדיבות באלבום הזה – הראשונה דומה מאד לדרך שבה בנה את הקריירה המוזיקלית שלו:  מהר, בלי להתעכב על השטויות שמסביב למה שהוא צריך לעשות.  השירים האלה מתחילים, מוצאים את הדרך שלהם אל המלודיה מהר מאד ומסתיימים לפני שיכולנו להרגיש שהם היו או נגמרו.  מצד שני, יש את השירים שמתפזרים לתוך ג'אם, חוזרים אל המקום שהגיעו ממנו.  כזה הוא החלק השני של שיר הנושא, שפותח את הצד השני של התקליט שהאלבום הזה היה יכול להיות.  הוא אינסטרומנטלי לחלוטין – אומר בצלילים של הגיטרות של וולר ושל קראדוק,  בתופים של אלן ווייט ובבאס של דיימון מינצ'לה, את אותם הדברים שוולר רצה לומר במילים בתחילת האלבום.  וולר לא מתעכב בלספר סיפורים בשירים שהוא שר.  הוא יוצר סביבות, בונה אותן בזהירות ובעדינות מסביבנו כדי שנוכל להיות שם איתו – בטוח לחלוטין שכשנהיה שם איתו, עד שהשיר יסתיים, אנחנו נבין את הסיפור בעצמנו.   כך ב-"Up In Suze's Room", שבו קבוצת מיתרים הופכת את השיר למשהו שונה לחלוטין ממה שהתחיל, וכשאותה הקבוצה נבלעת בתוך הפילטרים השונים שהיו מוכנים בשבילה באולפן, השיר הופך להיות אפל יותר ממה שהמילים שלו היו יכולות לגרום לנו לחשוב.

שאר השירים מרחפים בין העיר, לונדון, שהצליל שלו מייצג כל כך בנאמנות, ובין כל מה שמתרחש מסביב, אבל נדמה שגם הדימויים הטבעיים שלו – אלו שלוקחים אותו אל מרחבים של דיונות, למשל, או כאלה שמזכירים לו בתולות ים בלי להזכיר בתולות ים בשום מקום בשיר עצמו,  הם כאלה שמתחבאים בתוך העיר.  הצליל שלו, גם ובעיקר האלבום הזה, הוא הצליל של כלי הרכב שעושים את דרכם באיטיות במעלה רחובות, של אנשים שפוסעים בצעדים בטוחים ממדרכה למדרכה, של בניינים שנטועים ופארקים שמשתרעים מעבר להם ושל אופק רחוק, שמעבר לו יש גם עיר.  הצליל הזה הוא צליל של עיר שחיה את החיים שלה, ופול וולר, שהמוזיקה שעשה תמיד השלימה את החיים הפשוטים שבחר להוביל, המשיך לעשות דברים דומים גם בהמשך הדרך.  שני האלבומים האחרונים שלו, אמנם, הם כאלה שבהם הוא נוטש את העיר ואת הצליל המיוחד שלה ויוצא לחפש באמת מה נמצא בטבע שהוא רק מביט בו, מבעד לחלון, והאישיות המוזיקלית הקודמת שלו, זו שבחרה להציג אותו כראש משפחה מוזיקלית אחת, ואחר כך כראש משפחה מוזיקלית אחרת, נעלמת כמו מילים שנכתבות באדים על חלון, ביום גשום.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – הלהקה השניה הכי טובה בדבלין בסוף שנות ה-70.  אולי האנשים הכי חסרי מזל בעולם.

1.  לפני הכל

הנה החודשים הקרים הופכים לחודשים חמים במיוחד:  טום ווייטס מוציא אלבום חדש, הראשון של חומר מקורי אחרי שבע שנים, ב-25 באוקטובר.  הוא מאפשר לשמוע אותו, בינתיים, כאן.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  אסת'ר גורדי אדוארדס, אחותו הגדולה של ברי גורדי והאשה שעזרה ליצור מאפס את הסול האמריקני של שנות ה-60.  היא גם זו ששמרה על הגחלת ההסטורית של מוטאון כשהקימה את המוזיאון של חברת התקליטים.

2. מחט במרחבים הפתוחים של שחת

בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70, אנשים התחילו לחשוב יותר בכל תחומי האמנות – גם במוזיקה. הם התחילו לשלב סוגים שונים של מוזיקה בתוך הרוק׳נ׳רול שלהם. לפעמים זו היתה מוזיקה שהשתרכה אחריהם מהמזרח, בחזרה מביקורים שלהם שם.  לפעמים אלה היו המאסטרים מהמאות שעברו, שעכשיו היה בסדר להעריך גם אותם.  אלו שיצרו את המוזיקה הזו בדרך כלל נעו במקביל, מעט נמוך יותר מהמיינסטרים והמוזיקה שלהם בדרך כלל היתה ארוכה, מפותלת, לא מאד קומוניקטיבית ועתירה בסולואים. באיזשהו מקום אחר ובספירה אחרת של התפתחות אנושית, אנשים התחילו להניח את היסודות למהפכה הטכנולוגית הבאה, ומחשבים התחילו להיות מתוחכמים יותר ויותר. אבל, מאד בדומה למוזיקה הזו, הם היו גדולים במיוחד – ובדרך כלל מילאו חדרים שלמיםץ עם השנים, מחשבים הלכו וקטנו והתייעלו, עד שהיום אפשר להכניס אחד מהם לכיס. וגם השירים, במקביל, הלכו והשתכללו – וכששנות התשעים התגלגלו לעצירה מלאה, שירים הלכו והשתכללו גם הם, ואת כל העומס והעושר המוזיקלי הזה היה אפשר להכניס בשלוש ובארבע דקות.

פרוג פופ, הם קראו לזה. פופ מתקדם.  אחת מהלהקות המרכזיות שהתייחסו לעצמן ככאלה, אחת מהבודדות שייחסו לעצמן את הז׳אנר הזה, הקימה את עצמה בצ׳סטר, עיר שטופת שמש ועצים מעט מצפון ללונדון. הם התחילו בתור The Grey Lantern, שם שרמז לזהות הנסתרת ועטורת הגלימה של הסולן שלהם, פול דרייפר, ואחר כך הסבו את השם שלהם למנסון, על שם מנהיג הכת השטני. כדי להימנע מתביעה, הם היו צריכים לשנות את השם שלהם שוב והתקבעו על Mansun.  במהלך השנים המעטות מדי שהיו קיימים, הם המציאו וסיפקו הרבה סיבות אפשריות לשם הזה, אף לא אחת מהן נכונה.

כיאה לכל להקה מתקדמת באשר היא, הם לא הסתפקו בלאתגר את העולם בכלל, והמאזינים שלהם בפרט, עם המוזיקה שלהם, אלא גם עם התפוקה המוזיקלית שלהם.  כשהוציאו את הסינגל הראשון שלהם, ״Take It Easy, Chicken", הם לא ידעו , לטענתם, לנגן באף אחד מהכלים שמנגנים בו, מה שלא מנע מהם להוציא שיר טוב בהרבה מהרבה מאלה שמילאו את המצעדים ומנעו מהם את הכניסה למקומות גבוהים יותר.  אחר כך, ולפני האלבום הראשון, הם הוציאו שישה אי.פיים – או כך הם לפחות התייחסו אליהם.  כל אחד הכיל ארבעה שירים.  אחד מרכזי, שלקח חלק גם באלבום המתקרב ושימש כסינגל לצורך הטיפוס במצעדים, ושלושה שירים אחרים שיכולים למצוא את מקומם  – בנוחות, בכל אוסף בי-סיידים בריטי שמכבד את עצמו – גרסאות אקוסטיות, הקלטות חסרות ברק אבל מלאות בכשרון מוזיקלי ושירים שלא מצאו את דרכם בקלות לשום מקום אחר.

מבין ששת האי.פיים הראשונים האלה, אחד הצליח במיוחד – לא רק לחשוף ולהציג את נוכחותה של הלהקה בעולם המוזיקלי של שלהי הבריט פופ, אלא גם לאפשר להם להגיע למקומות גבוהים יחסית במצעדים.  "Wide Open Space", השיר המרכזי באי.פי. הזה – הרביעי מבין השישה – נפתח בצורה לא מאיימת, באקורד מתוח לעוקם על המסגרת שמכילה את השיר, שחוזר על עצמו כמה פעמים. ככל שהשיר מגולל את עצמו, במשך ארבע הדקות ושלושים שתיים השניות שבהן הוא מתנגן, אחנו לומדים כמה דברים – הראשון, שבעצם כל השיר חוזר על עצמו, שוב ושוב, בגוונים שונים ובתבניות שונות;  והשני, שאין סוף לאפשרויות השונות שאפשר להשתמש בהן כדי לחזור על אותו דבר.   שאר השירים שמאכלסים את האי.פי. הם אסופה שמתקבצת בדרך כלל בשוליים של סינגל – שזה מה שהאלבום הקצר הזה מייצג, בעצם – שיר אחד שמצא את דרכו אל מחוץ לאלבום שימשמש ויבוא, ושתי גרסאות אקוסטיות לשירים שגם הם לא באלבום, בסופו של דבר.

אחרי שיצאו ששת האי.פיים הגיע הזמן לאלבום הראשון של הלהקה, שהיה אלבום קונספט, בערך.  לפי דבריו של פול דרייפר, סולן הלהקה, בראיונות באותה התקופה, Grey Lantern, נושא שם האלבום,  הוא סופר גיבור שהוא בעצם האלטראגו שלו עצמו, שמוצא את עצמו בעיירה בריטית קטנה מלאה באנשים חסרי מוסר שצריכים שאיזושהי דמות בריטית עטיות גלימה תלמד אותם מה הוא מה.   אבל במסגרת המאמץ המתגבר של הלהקה לאתגר את המאזינים שלהם, ואת עולם המוזיקה בכלל, בגרסתו האמריקנית האלבום יצא כשסדר השירים הפוך לגמרי, מה שהפריע מעט לאלבום להיות אלבום קונספט.   אחרי שהאלבום הראשון בא, נדחף למקום לא גבוה במיוחד במצעד הבריטי והלך, הגיעו עוד שני אלבומים – אחד הכיל עדיין את מאפייני הפופ המתקדם שאיכלסו את המוזיקה של Mansun בתחילת דרכם והבא אחריו כבר לא.  מאחר ואת כל שלושת האלבומים הראשונים שלהם הקליטה הלהקה בחברות תקליטים מסודרות ומבוססות, כשהגיע האלבום השלישי והלהקה, שאפילו רדיוהד התייחסה לאלבום הראשון שלה בתור משהו מיוחד במינו, לא הצליחה להפוך לסופרסטארים, חברת התקליטים התחילה לאבד את הסבלנות.  כשהלהקה ניגשה להקליט את האלבום השלישי ופול דרייפר, שכתב את רוב השירים של הלהקה לבדו, התחיל לחשוב על מתווה האלבום הזה, חברת התקליטים התעקשה לשמוע את השירים לפני שהלהקה מקליטה אותם.  החברה התעקשה גם שדרייפר לא יפיק את האלבום בעצמו – והביאה במקומו את יו פדג'הם, שמאחר והפיק את "Synchronisity", אחד מהאלבומים הכי טובים בהסטוריה של המוזיקה אם רק סדר השירים המקורי היה כמו שהיה צריך להיות, לא היה פשרה כל כך נוראית מבחינת הלהקה, ושהשירים יהיו קליטים וידידותיים יותר לרדיו, וכך הכסף הכחיד את מה שנשאר מהפופ המתקדם של Mansun.   שלוש שנים עברו מאז שיצא האלבום השלישי ההוא, שאת שמו סינן בשאט נפש מתופף הלהקה כשנשאל במפגש מעריצים מה היתה הסיבה לפירוק הלהקה, ולא נראו הרבה סימני חיים מוזיקליים מהלהקה.  מדי פעם מישהו מחברי הלהקה עידכן באתר הרשמי שעוד כמה שירים הוקלטו, עוד כמה שירים מוכנים והמעריצים הכינו את עצמם לאלבום רביעי, אבל הלהקה החליטה להתפרק במקום.  את מה שנשאר מהאלבום הרביעי המתקרב הם ארזו באלבום אחד אחרון שהכיל גם את שאריות האלבום הזה, גם את עיקר הבי-סיידים שלהם וגם קטעים נדירים, וקראו לו "Kleptomania".  אחר כך, כל אחד מחברי הלהקה פנה לכיוון אחר, לא בהכרח מוזיקלי.  דרייפר הפיק אלבומים והקליט, התארח בשירים של אחרים והבטיח אלבומי סולו, אבל לא קיים.  דומיניק צ'אד, הגיטריסט, גם הוא היה אמור להוציא אלבום סולו אבל גם השירים המעטים שהוקלטו לטובת זה נבלעו בתוך אלבום הקטעים הנדירים האחרון שלהם.  בשנים האחרונות, מספרים, הוא נהג אמבולנס, שזה כמו מוזיקאי אבל לא.  סטוב קינג הפך להיות נהג מרוצים.

העולם ממתין, בינתיים, לזמן הנכון, שבו כמה כוכבים יתיישרו והפופ המתקדם יוכל לחזור ולמצוא לעצמו מקום קרוב למיינסטרים המוזיקלי.  קרוב לוודאי שאז יהיה מי שיזכור את Mansun ויצרף אותה לרשימת הלהקות המשפיעות שלו, באותה מידה ש-Mansun זכרו את כל האמנים והלהקות שהכניסו גם הם כמות אדירה של השראה ושל יצירתיות מוזיקלית לחבילה קטנה במיוחד של צלילים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  סרז' גיינסבורג. גיבור לאומי.

סוף השבוע הזה עתיר בינתיים בדברים משמחים שממלאים את הזמן שלי: יום הולדת, אריזה קדחתנית של הבית לקראת מעבר לדירה חדשה – ובין כל הדברים האלה לגוספל השבועי לא נשאר כל כך מקום.  לכן, הגוספל לא יהיה כאן השבוע, ויחזור בסוף השבוע הבא (או בתחילת השבוע שלאחר מכן) ממקום אחר לגמרי.

בינתיים, תישארו בטוחים אם אתם בדרום, תישארו כועסים בשאר חלקי הארץ, ולהתראות בצד השני של הארגזים.

1. לפני הכל

לפני יותר שנים משהייתי רוצה לחשב, בזמן שביקרתי בחנות דיסקים כזו או אחרת, שמעתי את המוכר, אושיית מוזיקה אוונגרדית בזכות עצמו, ובחור אחר שנכנס כדי לבקר, מדברים על הופעה של ה-Tiger Lillies, שהבחור שביקר בדק את האפשרות של להביא לארץ. החוברת המרהיבה שחברת ההפקה שלחה כדי להסביר מה הלהקה תצטרך כדי לשקול, הציגה תמונות של משהו שקשה להאמין שהיה אפשר לעשות באותו הזמן – סיבוב ההופעות הספציפי ההוא היה כרוך בהרמת אוהל קרקס. ״אי אפשר,״ הבחור סיכם בעצב אחרי מעבר נוסף מלא תקווה על החוברת. ״זה יקר מדי להביא אותם לארץ.״
אבל הנה, כמות כזו או אחרת של שנים אחר כך, מסתבר שזה המיתון, או הסטנדרטים המונמכים של הלהקה – לא עוד אוהל קרקס, אבל בהחלט בניית במה לא שגרתית – או מזלנו המוסיקלי הטוב, ו-Tiger Lillies מגיעים לארץ להופעה אחת, ב-26 לנובמבר ב״בארבי״ בתל אביב. זו הופעה שאתם חייבים לעצמכם לרוץ לראות – הנה סיבה אחת למה.

2.  מקרה קצר של דיסקוזה

״אין מסיבה כמו מסיבה של בראן וואן, כי המסיבה של בראן וואן לא מפסיקה,״ היא אמירת היפ-הופ כל כך קלישאתית, שכאשר היא מושמעת באלבום השני של Bran Van 3000, שם הלהקה מולבש על המשפט הזה בהקלטה אחרת, כאילו שזו תבנית מוכנה מראש שמחכה לאיזשהו שם שימלא אותה. אבל המסיבה של Bran Van 3000 באמת לא מפסיקה. היא מתחילה ב-״Astounded", הסינגל הראשון מהאלבום והשיר הכי מצליח של הלהקה בינתיים, שמעלה מהאוב את קרטיס מייפילד בהקלטה האחרונה שלו לפני שנפטר, הקלטה שאשתו מצאה במקרה ושהתגלגלה לידי הלהקה, ומסתיימת ב״Rock Star", בלדת גיטרה רגועה שנשמעת כמו מה שצריך להתנגן כשאוספים מרצפת המועדון את האשפה ואת אחרוני המבלים, כשהשמיים בחוץ כבר מוארים.
מאחורי Bran Van 3000, להקה שמכילה בין חמישה לחמש מאות אנשים, בהתאם למצב הרוח הקולקטיבי ולכמות הרגליים שבמה יכולה להכיל בו זמנית, ניצבים שני אנשים – ג׳יימי די סלביו, שהתחיל בתור איש ווידאו אבל מאד רצה להיות די ג׳יי (השם שלו, אחרי הכל, היה כמעט מוכן לזה), ואי.פי. ברגן, שאף על פי האופי הקצר של השם שלו, היה לו מספיק אורך רוח בשביל ללמד את ג׳יימי די סלביו את כל מה שידע לגבי הקלטות ויצירת מוזיקה אלקטרונית, וביחד הם התחילו ליצור את מה שאפשר לשמוע טוב במיוחד ב״Discosis", האלבום השני של הלהקה: די סלביו חולם את הקטעים המשתרעים כמעט עד אינסוף שמכילים כמות מרתיעה של השפעות מוזיקליות, וברגן מצליח לתרגם את כל זה למשהו שבאמת אפשר להקליט.
את האלבום הראשון שלהם, ״Glee", הם יצרו אחרי שהתמקצעו בהקלטת סינגלים לעצמם ולאמנים אחרים וביצירת כוכבים גדולים – בקנדה – מאמנים שגילו בעצמם, ואחרי שיצאו לסיבוב הופעות כושל שהיה כרוך בעיקר בתכנון לקוי ובפרסום כמעט בלתי קיים. אחר כך הסינגל הראשון מהאלבום, ״Drinking in LA", התפרץ אל תוך המצעדים ברחבי העולם ותפס לעצמו מקומות נוחים שם, ו-Bran Van 3000 התחילו לקבל את הכבוד הראוי להם באירופה ולחמם אמנים כמו ביורק, מובי ופאלפ על במות שהיו גדולות מספיק בשביל להכיל את כמות החברים הגדולה במיוחד שבלהקה, מול קהלים שהיו גדולים מספיק כדי להעריך את המוזיקה שלהם.
באלבום הראשון, הברכה של ג׳יימי די סלביו היתה גם הקללה שלו – וכל שיר נשמע כמו משהו אחר לגמרי, מאלבום אחר לגמרי, והרבה מהמאזינים קרוב לוודאי התייאשו באיזשהו שלב באמצע האלבום, חיכו בסבלנות לתום הלהיט והמיני להיט שאחריו, והפסיקו את סיבובי הדיסק. באלבום השני, האלבום נשמע כמו בלגן הרבה יותר מסודר – כזה שבמהלך כמה צעדים אחורה ומבט מקיף יותר אפשר להבין בדיוק איך הוא מסודר, ולמה הוא מסודר כמו שהוא מסודר. פרט לקרטיס מייפילד, שפותח את האלבום בקטע רווי סול שמארח בתוכו גם כמה זמרים קובניים, יש שם את יוסו נ׳דור, שמבצע את אותו השיר בשתי הזדמנויות שונות ושוזר את גורלה של ארצו שלו, סנגל, עם זה של קנדה ושל הצעירים האוהבים באחת מהערים המרכזיות שלה; את איק-א-מאוס ומומוס,  שני זמרים שקשה ואולי לא רצוי להכניס בכוח לרובריקות מוזיקליות; את ביג דדי קיין, ראפר אמריקאי, ולה לופ, ראפר צרפתי (שחייב את הקריירה שלו, בעצם, לדי סלביו ולברגן); ואת באדר עלי ח׳אן, זמר פקיסטני ששולח את ״Stepchild" שלהם, על הגיטרות החשמליות והקלידים שמרפרפים על פני המוטיבים האתניים שהמוזיקה של עלי ח׳אן רומזת להם, בערבית. לאורך הדרך, הלהקה בודקת שלוש דוגמאות שונות של נשים במצבים מחלישים – זו שמוכנה להשוות את עצמה לקטע מוזיקלי מוקלט שהמפיק יכול לעשות בו ככל העולה על עיני רוחו, זו שמוכנה להיות מורכבת בצורה לא ידועה מראש, כמו קוביות של טטריס על מסך מחשב, על ידי מי שמעדיף לראות בה חפץ, וזו שמעדיפה להשתכר ולהיסמם, לברוח לחלוטין מהעולם הזה, שבו היא עשויה להבין מה האנשים מסביב עושים. מאוחר יותר, הלהקה בודקת כמה מהר החיים חולפים בדרכים המהירות שבהן נעים השירים של ברוס ספרינגסטין, שאותם הם מזכירים , אחד אחרי השני, לאורך שיר שלם.   לאורך הדרך הם אוספים עוד ועוד אנשים, כאלה שהם חולפים לידם בחטף וכאלה שהם אוספים לרגעים ארוכים יותר, והנה, בפינה אחת בוב דילן מגחך על החברה הצבעונית הזו, ובמקום אחר אפשר למצוא את ישו רוקד, ומעט מאחוריו את מיילס דייוויס.  די סלביו וברגן מנתבים אותנו במומחיות משיר לשיר, בלי להרגיש שאחד נגמר והשני התחיל, בלי להרגיש שכבר עברנו על פני כמה וכמה ז'אנרים וחזרנו לזה שהשיר התחיל בו כמעט בלי מאמץ.

הסוף של האלבום, כמו גם של הפרק הזה בהסטוריה של הלהקה, הוא עצוב – אחרי שהאלבום הראשון יצא בהוצאה עצמאית יחסית, ואחר כך נאסף על ידי EMI, באלבום השני אספה את הלהקה אל חיקה חברת תקליטים שחשבה במונחים מאד דומים – Grand Royal, החברה שהקימו חברי ה-Beastie Boys, שהם מוזיקאים אדירים, אבל כנראה לא אנשי עסקים טובים במיוחד, וכשהחברה פשטה את הרגל, לאלבום השני של Bran Van 3000 היה את הכבוד המפוקפק להיות האלבום האחרון שיצא בה, ולחברה כבר לא היה את הכסף לפרסם אותו כמו שצריך.  הפסד של הלהקה והפסד שלנו, מפני שזה אחד מאלבומי האלקטרוניקה, אם אני מוכרח להגדיר את זה ככה, הטובים ביותר שיצא לי לשמוע, אלבום שהוא כל כך מלא בדמיון ובמגוון של צלילים שלא אמורים ללכת ביחד ובכיף שקשה מאד לשבת בשקט ולהקשיב לו כמו שמתבקש ממישהו שמקשיב לאלבומים באוזניות ואנשים מבחוץ לא אמורים לדעת למה הוא מקשיב.   האפיזודה הזו בחיי הלהקה היא גם ההסבר למרווח הארוך יחסית בין האלבום השני לשלישי, אבל המרווחים בין האלבומים הבאים הלכו וקטנו – הרביעי יצא רק בסוף השנה שעברה, ואולי, באיזשהו מקום בהמשך הדרך, ג'יימי די סלביו ימצא את הגרוב שלו בחזרה ויצליח לטוות אלבום המשך לאלבום המוצלח מאד הזה.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא –  סטודנט אוסטרלי תובע את השטן, והשטן מלוהק בצורה יעילה במיוחד.

1. לפני הכל

ברפרוף מקרי על רשימת ההופעות שנשלחת למייל שלי מאיזשהו אתר שמוכר כרטיסים נתקלתי בשם מוכר.  שלושה שמות, בעצם, שהאחרון שבהם היה צ'יימברס – דניס צ'יימברס, אחד ממתופפי הג'אז החיים הכי טובים בעיניי, שלא בוחל גם במוזיקה קומוניקטיבית מעט יותר כשהוא יכול.  זו לא הפעם הראשונה של צ'יימברס בארץ והשם שלו ברשימה הזו לא הפתיע אותי, אבל כשראיתי את השם הראשון לחצתי על הלינק שמוביל לפרטים נוספים על ההופעה כדי להתפכח, בעיקר, ולא התפכחתי.  גרג האו, גיטריסט הפיוז'ן הכי טוב שמנגן היום, בעיניי, שהצליח לחלץ את עצמו מעולם השרדינג בשביל לעשות מוזיקה מעניינת הרבה יותר, משתף פעולה עם צ'יימברז ועם סטו האם, נגן באס שעמד לצידם ומאחוריהם של הרבה גיטריסטים מוצלחים – ובעיקר היה נגן הבאס בקטעים של סטריאני שהיו צריכים הכי הרבה באס.   ההופעה הזו, רק הרביעית של ההרכב הזה, תתרחש ב"רידינג 3" ביום שבת הקרוב, ה-6.8.

2.  הרי בעצם רוב האנשים עדיין מאמינים שהעולם יפה

אם תקחו כמה צעדים אחורה מרצף האירועים שמרכיב ביחד את ההסטוריה של המוזיקה הישראלית, תוכלו לראות שכמה מהאירועים האלה מקובצים ביחד באופן מחשיד.  אם תתנו מבט מרוכז יותר בכמה מהמקבצים האלה, תוכלו לראות שיש להם גם כמה מכנים משותפים.   את אחד מהמקבצים האלה אפשר למצוא בתחילת העשור האחרון של המאה הקודמת.   כמה מהמועדונים המוצלחים יותר של הרוק הישראלי חיזקו וייצבו את מעמדם בעולם התרבותי התל אביבי, לפחות, אם לא זה הישראלי, רוח של תרבות חדשה, שונה, של אמנים שרגל אחת שלהם היתה במיינסטרים ורגל אחרת בדברים אחרים לגמרי, ושנות ה-80 נגמרו.  כולן סיבות לשמחה.  אחת מהלהקות שצצו בתוך המערבולת המוזיקלית הזמנית הזו היתה "תערובת אסקוט" – להקה שהחזיקה לפחות שליש מסורת מוזיקלית מבטיחה, את אסף אמדורסקי, שבתור הבן של בני אמדורסקי כבר הבליח מוזיקלית בערב מחווה, אולי פרידה, שנערך לו מעט לפני שנפטר.  ללהקה, שהשירים שלה היו קצרים כמו רוב השירים האחרים שאיכלסו את העולם המוזיקלי האלטרנטיבי כמעט של אז, אבל לא בהכרח קומוניקטיביים כמו אלו של להקות אחרות שהצליחו יותר, היה להיט אחד בזכות עצמם, "החדר האינטימי שלי", ולהיט אחד שנשמע כמו פשרה עם חברת תקליטים שהתחננה שינסו להיות יותר מסחריים, "מי מפחד מגברת לוין", בו אמדורסקי שיחזר את התפקיד של אבא שלו בזמן שקפלן וג'נגו תפסו את תפקידיהם של חנן יובל ושלום חנוך, כל אחד לפי כמות שיערו באותה תקופה.   הם הוציאו רק אלבום אחד אז, שהיה מוצלח מאד ומוערך מעט מדי, ובין הצלילים שבו היה אפשר לשמוע שיש להם, כל אחד בנפרד, הרבה יותר להגיד ממה שהיו יכולים להסכים עליו בתור להקה.

אסף אמדורסקי נשאר באותה המסגרת כשהוציא את אלבום הסולו הראשון שלו.  הוא נותר עם רגל אחת במיינסטרים, עם שירים קצרים ומלודיים מצד אחד אבל מורכבים ושונים, כמעט לא מסתדרים עם המוזיקה שמסביבם, כמו "אהבה חדשה", השיר שכתב או לא כתב על הימים האחרונים של אביו, או "רבים הימים".   כשהאלבום השני שלו, שנשא את אותו השם – שמו שלו – שנשא האלבום הראשון, אמדורסקי החליט לנטוש לחלוטין את כל מה שהרגיש שהוא חייב למסורת המוזיקלית, המלודית, המתחנפת יותר למאזינים שאביו אולי השאיר לו, ולהתמקד במה שנראה לו כמו השפה הטהורה של המוזיקה – שילוב מדוד, מנה למנה, של מוזיקה אלקטרונית ואקוסטית, ג'אזית מעט, אפילו.   באולפן הצטברו הכלים שהביאו איתם האנשים שאמדורסקי אסף סביבו, כמו חיים לרוז, מושיק קופ, כרמל ליפשיץ וקרני פוסטל, שחלקם השתתפו באלבום וחלקם לא – אורגני רודס, פסנתרים וסינתיסייזרים, כלי הקשה, אקורדיונים, והקול של אסף אמדורסקי מצא את עצמו משתלב בקלות בתוכם.  והשירים כתבו את עצמם, אולי בהמשכים ואולי במכה אחת, אבל הושארו, על ידי אסף אמדורסקי והאנשים שניגנו מסביבו, להתנגן עד שבאמת היו צריכים להסתיים.  חוסר הפשרה הזה, שהיה נדיר אז והוא נדיר גם עכשיו, הוביל לכמות המועטה של השירים באלבום – רק שבעה, ולמשך הזמן הארוך של כל אחד מהם – הקצר שבהם, וזה שגם מצא את דרכו לרדיו, בן ארבע דקות, הארוך שבהם בן יותר מתשע דקות.

ועם זאת, לאלבום הזה יש השפעה מכשפת.  עליי, לפחות.  הוא מתחיל בדיוק איפה שהוא אמור להתחיל ומוביל אותך, דרך הצלילים הכי הגיוניים, לנקודת הסיום שלו, בלי שאתה באמת מרגיש שהגעת לשם.  את השיר הכי יפה באלבום לדעתי, "הוא האמין לה",  הוא שומר לאמצע – משגיח על כל השירים שנפרשים לפניו ומאחוריו מפסגה של איזו גבעה מוזיקלית, שהרוחות שמובילות אליה ממוסגרות בתוך התופים והסינתיסייזרים ששוטפים את השיר הזה אל הסיום המוקדם מדי שלו.  תוחמים אותו משני צדדיו שני שירים שנראה שנכתבו במקביל, אולי, ואולי היו פעם חלק משיר אחד, ושניהם נסיונות להרגיע, לאשש, להפיג פחדים.  ב"אל תצטערי" הקצבי יותר, שמזכיר יותר את ימיו של אמדורסקי בלהקת האם שלו, אפשר אפילו לשמוע – אני מתעקש לטעון, אף על פי שלא מצאתי סימוכין לזה בשום מקום – את ירמי קפלן מצטרף בקולות רקע.   ב"אל תדאגי", אמדורסקי לוקח צעד אחורה ומאפשר למוזיקה להאט, כמעט לעצור.  במשך הזמן שהשיר הזה מסתובב לקראת הסוף שלו באלבום, הוא מספיק לשנות פנים וצורות מספר כל כך רב של פעמים, שקשה לזכור, כשהוא מסתיים, צובר תאוצה, איך הוא התחיל – רגוע ומדוד ומלא בצלילים מרחפים של פסנתר.    ב"שיעברו הימים" אמדורסקי ממעט במילים, ונותן למוזיקה להגיד את אותו הדבר, במגוון דרכים אחרות, ווריאציות של כלים וצלילים שמילאו את כל האלבום ועכשיו מדברים בשפה מעט אחרת.

כשמקשיבים לאלבום פעם נוספת, הפעם ממרחק של מספר צעדים, אפשר לראות משהו מעניין.  כל השירים, פרט לאחד, הם בדיוק באותו הקצב.  קצב איטי, מדוד, רגוע, שנשמע כאילו שהוא מהדהד מתוך הצעדים האיטיים והכבדים של "חרש, ביבבה" – השיר וגם הקליפ שמלווה אותו.  השיר הבודד שאינו עומד בקנה אחד עם שאר השירים עומד בדיוק באמצע – זעקה אחת, מהירה יותר וארוכה יותר, של התמודדות עם האמת לעומת מגוון של התחמקויות איטיות, מדודות, רגועות, ממנה.  וגם הצעקה הזו נבלעת בתוך השירים שלפניה ואחריה, חריגה בתוך הנוף הזה וכמעט נשכחת כשהאלבום כבר נגמר.  מאוחר יותר, אמדורסקי ינסוק שוב אל השמיים הכחולים, אחרי שכמה מהלומות ישכנעו אותו שכדי להסתכל טוב יותר על מה שצריך לשיר עליו צריך להיות מעל להכל – מעל לעיר, מעל לדברים שמסתתרים בתוך הצללים במקומות שהאורות לא מאירים בהם, מאחורי שלטי הענק ומבעד לבניינים עם החלונות הנוצצים.  וגם האלבום הזה, שזעקה חותכת אותו באמצע, מסתיים באבחה קצרה של אזעקה, קצה של חוט של בהלה ומתח באלבום שהוא כל כך רגוע שכמעט ואי אפשר להרגיש שזה לא אותו השיר.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – חוק קטן.  כשהסרט מבוסס על ספר של גרהם גרין, לכו לראות אותו.  או לפחות תקראו את הספר.

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  איימי וויינהאוס הלכה בדרכן של ג'ניס ג'ופלין ובילי הולידיי, ונפטרה ממנת יתר (כנראה) היום, בגיל 27.

2. פינק פלויד עם כיפה

אי שם במעמקי הישוב תלמי אליהו, שנמצא בחלק הצפוני של הנגב, יש קו בחול.  נדמה שמצפון לקו הזה, נמתח העולם המוזיקלי המערבי, ומדרום לו, היכן שמשתרעים המדבר והישובים הדרומיים יותר, נמתח עולם מוזיקלי אחר, שנישא על גבי רוחות חמות ממקומות אחרים שאנשים שהגיעו משם התיישבו בהם.  שלושה ילדים היו מגיעים אל הקו הזה כל יום, אחרי שבית הספר הסתיים, וחוצים אותו מצד לצד, במשך שעות. ים יבשה.  יבשה ים.  בתווך הזה הם גילו כמה דברים מעניינים, כמו למשל, שההבדל בין מוזיקה מערבית, רוקית, מתקדמת, רועשת, לבין מוזיקה מזרחית, מתפרצת, טבועה בכלים שלא משתתפים בדרך כלל במוזיקה המערבית ה"מסודרת" יותר, הוא שרירותי, אבל הוא קיים.  שאם מערבים תפילה בחולין אפשר להפוך את זה למילים יפהפיות שאפשר להלביש על המוזיקה המעורבת הזו.  ושאם מביטים בבת אחת צפונה ודרומה, אפשר ליצור את אחד מהפריטים המוזיקליים הכי מעניינים שיצאו כאן, ולמלא אותו, מבחוץ ומבפנים, בגוונים של חול שמסתיר את כל מה שמתרחש מאחורי הסערה.

לא הרבה צפונה משם, בגדרה, התחלתי אני, כמו כל חובב תרבות שמכבד את העולם שבתוכו הוא מתחיל לפסוע, לעשות רשימה.  זו היתה רשימה של פריטים – מוזיקה, סרטים, ספרים, תכניות טלוויזיה – שהלכה והתמלאה ככל שאנשים דיברו על הפריטים התרבותיים האלה, והתבססה כרשימה של דברים שאני חייב לראות, לקרוא, לשמוע, בבוא הזמן.  אלו היו דברים שלא היו מאבדים מהערך שלהם עם הזמן אבל, כחובב תרבות שמכבד את העולם הזה גם בצעדיו האחרונים, ידעתי שאלו דברים שאני חייב לצרוך לפני שלא יהיה איך לצרוך אותם.  אלג'יר, כמובן, לא היו קיימים כשהרשימה הזו התחילה אבל בבוא הזמן, שני האלבומים שהספיקו להוציא לפני שהתפרקו לאלף זיקוקים קטנים הצטרפו אל הרשימה, וכשהגיע הזמן לאחד מהם – האחרון מבין השניים, "מנועים קדימה", להיות מושמע – הבנתי למה כל האנשים שסיפרו לי עליו, סיפרו לי עליו.  הבנתי שבאמת מדובר ביותר מלהקה שמחזיקה בכשרון שעושה רושם שנישא ברוח לאורך רוב ישובי הדרום, והבנתי שזה אלבום שתידרש יותר מהאזנה אחת כדי לפצח את הקוד שהוא מחזיק.

זה מתחיל במשהו שנשמע כמו רעש של מנועים.  אלו גיטרות, בעצם, בסך הכל, והן הולכות קדימה ואחורה בבת אחת ומפנות את עצמן במהירות לגיטרה שנשמעת כמו גיטרה, שמנגנת כמה צלילים שמקבעים את האלבום הזה משני הצדדים של הקו בחול.  והאלבום מתחיל בתפילה, בעצם, אולי על אותו קו בחול – "תיפתח האדמה," שר אביב גדג' ומקהלה של אלפי אביב גדג'ים קטנים, "בשבילך."  אחר כך, כשהתפילה הזו תסתיים ומשהו ממה שיתגשם בה יתחיל, האלבום מתפצל לשני חלקים לא שווים.  אחד מהם הוא נגיש יותר, מלודי יותר, מובן יותר.  שני הסינגלים שהם הוציאו מהאלבום, "דם על הים" ו"קיטש", נמצאים שם, במרחק מה אחד מהשני, ביניהם מפרידים שירים אחרים שהם מוכרים פחות אבל מלודיים באותה מידה.  הם קצרים, יחסית, מבוססים על המקצבים שהייתם מצפים, על האקורדים שהייתם מצפים, והמילים שהופכות את אלגי'ר למה שהיא – דבר אחר לחלוטין על נוף המוזיקה הישראלית – וביניהם מסתתר שיר אחד, "פעמוני המאה", ששייך בעצם לחלק השני.   החלק השני, הקצר יותר, ממשיך את מה שהתחיל קודמו, "נאמנות ותשוקה", והוא מכיל שירים שמיועדים לגרום לנו לחשוב, לא רק מבחינה ליריקלית אלא גם מבחינה מוזיקלית.  יש שם את "בתוך הצינורות", שמאחד את פינק פלויד עם הנבכים האפלים של החדרים שבהם התאחסן גבריאל בלחסן בתקופות שבהן הוא הרגיש שהוא חייב לאשפז את עצמו כדי לא להתפזר בבת אחת לכל הכיוונים, ומכיל את אחד מהקטעים המוזיקליים שהפכו במהירות להיות מהאהובים עליי ברפרטואר הישראלי – הגיטרה, שלקראת סוף השיר מגששת את דרכה אל האניצים הבודדים, הרחוקים, של האור, מצליחה למצוא את דרכה מתוך הצינורות ופורצת בזעקה, ויש את "מול הים עם תפילין", הקדמה קצרה למסה הקריטית של האלבום – כזו שמיועדת לבחון אם אתם מרגישים מוכנים, מצד אחד, ואולי גם, מצד שני, אם אתם ראויים, להמשיך הלאה.  הלאה, במקרה הזה, הוא יצירה ארוכה ומורכבת, מחולקת לכמה חלקים, שנקראת "ירח במזל עקרב".  החלק הראשון שלה, שבו אלג'יר מארחים חזן בשם רפאל הלוי, הוא תפילה אמיתית, כזו שמפרטת את סדר העבודה, האמיתי, של הכהנים בתקופת בית המקדש.  אחר כך באה תפילה אישית של גדג', כזו שתופסת את הלחן העממי, המקורי, אולי, ומזניקה אותה למעלה.  אחר כך השיר הופך להיות שיר אחר לגמרי.  אי שם בשלב מוקדם יותר של האלבום אלג'יר מנבאים את הימים של אחרי החורבן, מפרטים עיי הריסות של עיר אחרי עיר, ישוב אחרי ישוב, בנוף השומם של מדינת ישראל אחרי איזו הפצצה שאחריה יש רק שקט.

אביב גדג' וגבריאל בלחסן, שני היוצרים העיקריים שעומדים מאחורי אלג'יר, הגיעו אל האלבום השני הזה שמונה שנים אחרי שהוציאו את הראשון שלהם, שהיה אמור להיות אחד מבין שלושה אלבומים שהיו אמורים להוציא במסגרת חוזה.  גדג' ובלחסן שניהם הגיעו לתל אביב כדי להוציא את האלבום הראשון הזה והשתהו שם עד שלא יכלו לחכות יותר להוצאת האלבום השני.  במהלך הזמן הזה הם התנסו בחזרה בתשובה וחזרה בשאלה שוב, בסמים, בהליכה עד הקצה האפשרי של החיים ובאשפוז מרצון ב"אברבנאל", גדג' אחרי שמצא את עצמו נופל מגשר בתל אביב אל נתיבי איילון. מתוך כל חוויות החיים הקיצוניות האלה, שטלטלו אותם מקצה לקצה, הם בנו את עצמם כלהקה מחדש ובנקודה הזו,  אחרי שהתחילו להופיע שוב עם חומרים חדשים במועדונים השונים בתל אביב, שאול מזרחי, הבעלים של שני סניפי ה"בארבי" וגם, כתוצאה מכך, של "בארבי רקורדס", החליט להוציא את האלבום השני שלהם בכל מחיר ולהציל אותנו מהמצב הכמעט בלתי אפשרי שהאלבום הזה לא היה יוצא.

תל אביב, מאוחר יותר.  הרבה מאוחר יותר.  ב"אוזן השלישית" הסתיימה בדיוק הופעה של פונץ', הלהקה של אחיו של גדג'.  לֹא בהרכב של אחיו של גדג', אמנם.  אני עומד בחוץ ומחלק פליירים להופעה אחרת, בהזדמנות אחרת, אולי האנשים שמילאו את עצמם במוזיקה כאן הערב יתרוקנו עד אז.  בין האנשים שיוצאים גם אביב גדג' פוסע החוצה, תיק הגב שלו, זה שתפס לעצמו כשהחליט לגלות מרצון מהמושב שלו ולהיות נווד לזמן מה בתל אביב, על כתף אחת.  אני מושיט לו פלייר, הוא מחייך ומהסס, אבל לא לוקח.  מה הוא צריך את זה.  בראש שלו יש מוזיקה למאה מועדונים תל אביביים.  עוד מעט הוא ימצא פינה שקטה ויתפלל בה, והתפילה שלו תגיע ללבבות של כולנו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – היה לכם פעם יום כזה שאתם פשוט לא יכולים לנצח?

כששני מטוסים החריבו את מגדלי התאומים, אחד פער חור בכמה מהשכבות החיצוניות של הפנטגון, ואחד התרסק בשדה בפנסילבניה, ניל יאנג היה בחווה שלו בקצה השני של ארצות הברית, וקרוב לוודאי צפה בזה קורה בטלוויזיה באותו בוקר ביחד עם שאר תושבי ארצות הברית, ומהר מאד עם שאר תושבי העולם שהצטרפו אליהם כל ארץ בשעתה שלה.    היום הזה אולי שינה את הדרך שבה הסתכל על החיים שלו, אלו המוזיקליים המפותלים ואלו האישיים המפותלים עוד יותר, והאירועים שקרו אחר כך, המלחמות שהורכבו ותורצו במהירות, והחוקים שחוקקו בשביל להפוך את החיים של כמה מהאמריקאים למאתגרים הרבה יותר, הרגיזו את הפן הפוליטי והאקטיביסטי של ניל יאנג, זה ששלט בו לאורך שנות ה-90 ויתעורר גם אחר כך בצורה מפורשת יותר.

כמו אצל הרבה אנשים אחרים, היום הספציפי הזה לא עורר בניל יאנג זעם.    הוא עורר בו יראת כבוד לפס הצר של אומץ וגבורה שעדיין עבר בעמוד השדרה של אמריקה, ויראת כבוד לדברים הטובים שבחיים שבנה לעצמו.  ובשנה שאחר כך, תוצאה של כמה פרויקטים מוזיקליים שעבד עליהם במקביל, הוא הקליט את "Are You Passionate?",  שהוא תמהיל של שני הרגשות האלה – "Let's Roll", השיר הראשון שהוקלט ממנו, ויצא כסינגל לפני שהאלבום יצא, נכתב בהשראת שיחת הטלפון של אחד מנוסעי טיסה 93, שהתרסקה בפנסילבניה באותו היום והיתה אמורה להגיע לבניין הקפיטול, אולי אפילו לבית הלבן.   הנוסע הספציפי, שרווחי הסינגל נתרמו למשפחה שלו, לא הצליח להתקשר למשפחה שלו והסתפק במרכזנית של שירות הטלפונים של חברת התעופה, אבל לפי שיחות הטלפון שכן הצליחו להגיע ליעדן והעדויות שהצטברו לאחר שהאבק שכך והיה אפשר לשרטט הסטוריה של היום הזה, הוא היה זה שדירבן את שאר הנוסעים להשתלט על החוטפים ולגרום לטיסה הזו להיות היחידה באותו היום שלא הגיעה ליעד שתכננו לה החוטפים.   "You're My Girl", השיר שפותח את האלבום, נכתב כמחווה של יאנג לבתו, אמבר ג'יין, שעזבה את הבית לקולג' באותה תקופה – מאחר ובמהלך הנסיעות שלהם לבית הספר כשהיתה צעירה יותר המוזיקה שאהבה לשמוע במיוחד היתה זו של מוטאון, יאנג לא רק כתב את השיר הזה אלא גם גייס את בוקר טי ג'ונס ומעניקי המוזיקה שלו לסייע לו בחלק מהשירים (על אף ש-Booker T and the MGs היו להקת הבית של סטקס, לא של מוטאון.  אבל נסלח ליאנג על הטעות הקלה הזו).  שאר שירי האלבום מתחלקים בין שני הפרויקטים המוזיקליים שיאנג עבד עליהם באותו הזמן – אלבום חדש, בעל אופי רוקי יותר, עם להקת הליווי ארוכת השנים שלו, Crazy Horse, שלא מספיק ממנו הצטבר כדי להצדיק אלבום שלם, ואלבום שהיווה את הנסיון הראשון של יאנג לכתוב שירי רית'ם אנד בלוז במסורת האמנים שחברות תקליטים כמו מוטאון וסטקס איכסנו.

את השאלה, שהוא הקדיש לה את שם האלבום ואת שיר הנושא, הוא שואל אולי את עצמו, אולי את המאזין, אולי אפילו את נשיא ארצות הברית שבתקופת הקלטת האלבום עדיין לא התחיל במסע המלחמות ובטחון הפנים שלו, אבל הניצנים להחלטות שלו כבר היו באוויר.  ובכל אחד מהמקרים האלה, שירים אחרים מתרכבים ומוסיפים לשאלה – כך שהאזנה אחת לאלבום לא באמת מספיקה.

בהאזנה אחת לאלבום, אפשר למצוא את ניל יאנג הצפוי.  שירי רוק, נטויים יותר לכיוון הרית'ם אנד בלוז, שמתובלים הפעם באורגן הייחודי של בוקר טי ג'ונס, ובמקרים אחרים בזוקה עליהם כמות יפה של הגיטרה של ניל יאנג עצמו ושל הגיטריסט שלו, פונצ'ו סמפדרו.  המילים הן מילים פשוטות, לכאורה, אבל כאלה שהמשמעות שמאחוריהן מספיקה גם בלי מטאפורות והתפלפלויות מיותרות.   בהאזנה נוספת, אפשר למצוא ניל יאנג שפותח פתח רחב במיוחד, באופן לא שגרתי, לחיים הפרטיים שלו ולנפש שלו.  רוב השירים, אלו שלא עוסקים בהסטוריה המיידית של טיסה 93 או בהסטוריה הרחוקה של הקרב האחרון של קאסטר, עוסקים במערכת היחסים שלו עם אשתו הנוכחית.  כך לפחות טוענים דברי יחסי הציבור שהתלוו אל האלבום.  ואף על פי שהאווירה המוזיקלית היא חיובית, קצבית ומלאה בגרוב הטבעי של האורגן של בוקר טי ג'ונס, המילים שיוצקות תוכן לתוך השירים האלה הן לא בהכרח מילים של שירי אהבה.  בחלקים ניכרים של האלבום ניל יאנג מתחשבן עם עצמו, דווקא, שואל את עצמו שאלות חשובות – כמו השאלה שנושאת את שם האלבום – ומתנצל על דברים שעשה, על האיש שהיה ועל האיש שהוא אולי עדיין.   ובגלל הסיבה הזו, חלקים ניכרים מהאלבום מרגישים כמו רגעים אינטימיים של יאנג שהוא לא ציפה שנאזין להם, ואנחנו רוצים רק לסגור את הדלת בעדינות ולהעמיד פנים שלא נכנסנו.  אבל כשהוא מכסה את כל זה במוזיקה המשולבת של הלהקה שמלווה אותו במשך כל השנים האלה, ושל להקה אחרת שליוותה הרבה אמנים אחרים שחשפו הרבה מהנשמה שלהם בשירים שלהם, זה נשמע מתאים מאד, ונכון מאד, שנקשיב.

ואחרי שיאנג מסיים את המשא ומתן הרגשי שלו עם החיים הפרטיים שלו, הוא פונה למי שנמצא מעליו, ב-"Two Old Friends", שם הוא מתחשבן עם האלוהים שלו.  הוא מסתתר מאחורי דמותו של מטיף אלמוני בשיר הזה, שעולה לשערי השמיים ופוגש את אלוהים בפעם הראשונה, ושואל אותו מתי אמורים להגיע הימים שבהם האהבה והשלום, והמוזיקה הטובה, ישררו סביב, ואלוהים מאכזב אותו ואומר שהימים האלו כבר עברו, שהעולם שונה, שהאנשים שמאכלסים אותו עכשיו צריכים למצוא דרכים אחרות להתמודד איתו.  זה, אחד השירים היפים ביותר באלבום, הוא ההקדמה לדרך שבה ניל יאנג רואה את העולם נפרש לנגד עיניו מאות נקודה.  עטיפת האלבום עצמה, שמשקפת, בעזרת השושנה הבודדה, התמונה הדהויה בשחור לבן של גבר ואשה ומדי ההסוואה שמאחוריהם, מקנה אווירה של אחווה, של פטריוטיות, של חירום, כזו שהיתה בארצות הברית כשניל יאנג נולד, לקראת סוף מלחמת העולם השניה.  וברגעים הראשונים של העולם החדש שהשתרר אחרי שחלק מהמטוסים הגיעו ליעד שהמחבלים הציבו להם, חלק מהאחווה, מהפטריוטיות, מהחירום, היה באוויר, וגרם לאנשים לחשוב מחדש על הדרך שבה הם מתייחסים אחד לשני,  לאנשים הזרים שחולפים על פניהם ברחוב, לאנשים שקרובים אליהם, לעצמם, וגם ניל יאנג, באמצעות האלבום הזה, חשב מחדש על כל הדברים האלה.  מאוחר יותר, העולם השתנה שוב – הזרים הפכו לזרים יותר, האנשים הקרובים הפכו להיות משהו להיצמד אליו, וניל יאנג השחיז את השיניים הליריקליות שלו והוציא את "Living with War".  אבל לפחות עכשיו, באלבום הזה, הוא מתנצל ומפויס, והקול שלו, שהוא בדרך כלל גבוה ורך, נסדק בכמה מקומות, כאילו הוא לא בטוח לגמרי שהוא עושה צדק עם המילים שהוא שר.  אבל הכלים שנמצאים מאחוריו,  אלו שמלווים אותו לאורך השנים ואלו שהצטרפו למסע הספציפי הזה, מחזיקים אותו במקום, עוזרים לו להמשיך את המסע שלו עד לנקודה שבה הוא עוצר, מביט לאחור וממשיך הלאה, ליעד הבלתי ידוע הבא שלו, וברגעים האחרונים של השיר שמסיים את האלבום, "She's a Healer", נדמה שאפילו הם לא יודעים מתי להפסיק.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  ועכשיו, מרטין סקורסזה מביים סרט ילדים.

עוד חודש עבר (הפעם, עם מעט מאד נוכחות של הגוספל בו), והגיע הזמן לאסוף את השירים שהצטברו בחודש הזה.  הנה:

1		Bohren and der Club of Gore – Constant Fear
		מבט חטוף על הדיסקוגרפיה של Bohren und der Club of Gore – או על שמות האלבומים שלהם, ליתר דיוק – ועל עטיפות האלבומים, ועל העובדה שאחד מהאלבומים שלהם יצא בהוצאה מחודשת ב-Ipecac, ויסולח לכם אם אתם חושבים שמה שאתם הולכים לשמוע הולך להיות קשה ורועש ועצבני כמו המוזיקה של אחד מהבעלים של Ipecac, מייק פאטון. אבל לא. מה שהלהקה הגרמנית הזו עושה היא מוזיקה שנעה על הגבול הדק והרגוע שבין ג'אז לאמביינט, ובתוך כך גם מטשטשים את הגבולות בין המוזיקה שלהקה עושה לתדמית שהלהקה בונה לעצמה מסביב למוזיקה הזו.
		לשמוע	לקנות
2		Jethro Tull – Cheap Day Return
		מבין כל השירים המורכבים והארוכים שמאכלסים את האלבום הזה, על קלאסיקות הרוק שבו ועל העיבוד הג'אזי לקטע קלאסי שמסיים אותו, אני דווקא מעדיף את הקטע הקצר הזה – הצצה חטופה לעבר הפולקי של הלהקה ולמה שהם יכולים לעשות בפחות משתי דקות עם גיטרה ועם הקול של איאן אנדרסון.
		לשמוע	לקנות
3		אסף אמדורסקי – שיעברו הימים
		כשיצא אלבום ההופעה של אסף אמדורסקי התמוגגתי כל כך מההופעה המוקלטת הכי טובה והכי מהוקצעת ששמעתי בינתיים, מזמר ישראלי, שאפילו העמדתי פנים שהשיר האחרון בה לא הוקלט בעצם באולפן. מה שלא ידעתי אז הוא שהאלבום שבאמת הייתי צריך להתמוגג ממנו הוא זה שלא האזנתי לו כמו שצריך – האלבום השני של אמדורסקי, שכל צליל בו נמצא בדיוק במקום, וכל כלי מנגן בו בדיוק מה שהוא צריך לנגן ברגע שהוא צריך לנגן בו. עד כדי כך האלבום הזה מושלם מבחינה מוזיקלית, בעיניי לפחות, שמספיקים שבעה שירים כדי להפוך אותו לשלם.
		לשמוע	לקנות
4		Neil Young – A Man Needs a Maid
		בין כל השירים האחרים של "Harvest", רובם שירים שמושפעים לא רק מהמקום שבו ניל יאנג בחר להתחבא ולהקליט, נאשוויל, אלא גם מלהקת הליווי שאסף לעצמו, מסתתר השיר הזה, שיר שניל יאנג חולק עם פסנתר ותזמורת שלמה.
		לשמוע	לקנות
5		Radiohead – Myxomatosis
		האלבומים המאוחרים יותר של רדיוהד, אלו שאחרי "Amnesiac", הם קצת כמו תמונות תלת ממדיות. צריך להקשיב להם הרבה ואז, ברגע אחד, ההבנה של מה עומד מאחורי כל השירים ומחבר ביניהם תופסת אותך. הפעם, לדוגמא, אחרי שזנחתי את האלבום מעט וחזרתי אליו, פתאום שמתי לב לשיר הזה, שנמצא כמעט בקצה האלבום אחרי האזנה מעייפת לשירים שרובם לא מאד ידידותיים למאזין הממוצע, והוא הרבה יותר טוב ממה שזכרתי כשהקשבתי לאלבום בפעם האחרונה. עד כדי כך שהוא תקע יתד בראש שלי ונשאר שם במשך כמה ימים. מה טוב בתור תולעת-אוזניים משיר של רדיוהד?
		לשמוע	לקנות
6		Fairport Convention – Who Knows Where the Time Goes
		כמעט כל מה ש-Fairport Convention עשו באלבום הזה, "Unhalfbricking", שידר פשטות – הקול הרך של סנדי דני, הגיטרה המשוטטת לאורך השיר של ריצ'רד תומפסון, התמונה של ההורים של סנדי דני על העטיפה בכניסה לבית שלהם – אבל מאחורי כל הפשטות הזו הסתתרה מורכבות שלא היתה מביישת להקת רוק מתקדם מאותה התקופה. זה התחיל בשם האלבום והמשיך גם בשירים כאלה, שנשמעים כמו שירי פולק לא מזיקים בהאזנה ראשונה ורק כמה האזנות אחר כך מגלות את הרבדים המסתתרים, שהופכים את השיר הזה ואת השירים האחרים באלבום להרבה יותר מעניינים.
		לשמוע	לקנות
7		Plinth – Bracken
		ניסיתי כמיטב יכולתי, ולא הצלחתי למצוא אפילו פיסת מידע קטנה שימושית על הלהקה הזו. מלבד העובדה שהם חתומים ב-Geographic, שהוציאה את האוסף שממנו לקוח השיר הזה, אני לא יודע עליהם שום דבר. אם כן, אתם יכולים להיות באותו מקום שאני נמצא בו, ורק ליהנות מהמוזיקה.
		לשמוע	לקנות
8		Valleys – Killer Legs
		Valleys עושים מוזיקה שמרחפת באוויר ושקשה מאד לתפוס אותה. ככזאת, שווה פשוט לעקוב אחריה ולראות לאן היא מובילה.
		לשמוע	לקנות
9		Red House Painters – San Geronimo
		רוב הלהקות משתמשות בכל מה שיש לספקטרום הסטריאופוני להציע. הן משתרעות על פני המרחבים האלה, מציבות את התופים, לפעמים את הבס, באמצע, ומפזרות בכל מקום שאפשר לשים בו צליל את כל מה שיש להן להביע. Red House Painters, נדמה, משתדלים להתרכז במרכז, בקופסה מוזיקלית קטנה, לצמצם את עצמם לצורה הקטנה והקרובה ביותר שהם יכולים כדי לא להתבלט. המוזיקה שלהם מחייבת, ולו רק בגלל העובדה הזו, להקשיב בתשומת לב ובאוזניות, ולהעמיד פנים שכל מה שקורה בחוץ בעצם לא קורה.
		לשמוע	לקנות
10		Megadeth – I Ain't Superstitious
		להקות כמו Megadeth יכולות להמשיך ולהקליט שירים עתירי אקורדים חדים בווליום גבוה, דאבל באסים וסולואים עתירי טאפינג, אבל המקום שבו הן באמת נמדדות הוא בחזרה לשורשים – לקצב ולבלוז. למשל, בשיר הזה של ווילי דיקסון, שהם מבצעים עם קורטוב מהסגנון המוזיקלי שלהם.
		לשמוע	לקנות
11		Gary Jules – No Poetry
		השיר שחותם את האלבום הזה של גארי ג'ולז, זה שהוא מפורסם בגללו, זה שנכנס לאלבום כמעט בעל כורחו, מטיל את הצל שלו לא רק על שאר האלבום אלא על שאר הקריירה של גארי ג'ולז. וחבל, מפני ששאר הדברים שהוא עושה שאין להם קשר ל-Tears for Fears או לדוני דארקו הם יפים מאד ורוויים באווירה המיוחדת של עיר המלאכים. גם כאן, בשיר שבו שורה עליו מעט מרוחו של עמיתו לסינגר-סונגרייטריות ולעיר, אליוט סמית'.
		לשמוע	לקנות
12		אלג'יר – בתוך הצינורות
		לאלג'יר, שהיו במשך שנים ברשימת הדברים שאני צריך להאזין להם ועוד לא הספקתי, הגעתי סוף סוף אחרי כל הזמן הזה ואיששתי לעצמי את כל מה שחשדתי בו – שזו הולכת להיות מוזיקה מצוינת, שזו הולכת להיות חוויה שהיא מעבר ללהקה ישראלית טובה, שאני הולך לאהוב את זה מאד, ושאני הולך לאהוב יותר את מה שידו של גבריאל בלחסן נגעה בו יותר באלבום הזה.
		לשמוע	לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – סרט ארגנטינאי על סוף העולם.  למה לא, בעצם?

1.  לפני הכל

רוני שוויקה, בוגר ישיבה ובעל תואר שלישי בתלמוד, מצא חיבור מעניין בין מוזיקה ישראלית לבין ההלכה והוא מתאר אותו, בעזרת עשרות שירים עבריים ועשרות מחכמי ההלכה, בספר חדש שכתב בשם "שיר חדש".  בין השירים הברורים מאליהם יותר כמו "חיית הברזל" של מאיר אריאל ושירים של אביתר בנאי, לבין שירים שיש להם קשר לא ישיר להלכה וליהדות כמו "ירח במזל עקרב" או "בתוך הצינורות" של אלג'יר, "סוויטת יום העצמאות" של פונץ' או שירים של דניאלה ספקטור או של רמי פורטיס.  כדי לחגוג את יציאת הספר הזה, ייערך ערב השקה ב"בארבי" ביום ראשון ה-10 ליולי, שבו יקראו מהספר הסופר וגם פרופסור נסים קלדרון וערן סבאג, ויופיעו, חלקם בהופעות קצרות וחלקם בהופעות מלאות, ארז לב ארי, יוסי בבליקי ולהקת פונץ' כולה.   עוד מידע אפשר למצוא כאן.

הנה עוד שלוש הופעות מוצלחות שכדאי לחכות להן, ואז גם לראות אותן:  ג'ון קייל מגיע לכאן, לשתי הופעות: ב-2 באוגוסט ב"זאפה" בתל אביב וב-3 באוגוסט ב"בארבי".  זה אמנם לא מקרה של אמן שמגיע לישראל בפעם הראשונה – זאת ההופעה החמישית של קייל כאן – אבל כל הופעה שלו כאן היא דבר מוצלח במיוחד.   יום לפני כן, ב-1 באוגוסט, יופיעו באמפיתיאטרון בקיסריה Return to Forever שההרכב הנוכחי שלהם כולל את צ'יק קוריאה, ז'אן לוק פונטי, פרנק גמבאלי וסטנלי קלארק.  והרבה הרבה מאוחר יותר, ב-26 בנובמבר, יופיע כאן פט מת'יני, שגם הוא כבר מכיר את הדרך לכאן לבד, בהאנגר 11 בתל אביב.

2.  נאשוויל מנקודת מבט קנדית

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שהוא אמריקני. אמריקני שורשי, כמו הרגבים באדמה היבשה של נברסקה, כמו הסלעים שמחזיקים את ההרים שמרכיבים את מונטנה, כמו הגרגירים הזהובים של החול על שפת הים לאורך קליפורניה. הבעיה היא שהוא לא. הוא קנדי.  נולד וגדל בוויניפג, שם הוא טיפח קריירה רוק׳נ׳רולית מפוארת, מקבילה לזו של הרבה מעמיתיו האמריקניים, במשך שנות השישים.  עם הזמן החיידק הזה, של לרצות להיות אמריקני, מכרסם ביותר ויותר סיבות למה לא, והוא מוצא את עצמו תופס – לפי אגדה אחת, מכונית של קברנים;  לפי האגדה הפרטית שלו, אולי טנדר חבוט – ונוסע את כל הדרך ללוס אנג׳לס, כדי לחפש עוד אנשים, אמריקניים שעברו בחלקת אלוהים הצפונית יותר שלו, ולשכנע ולהשתכנע להקים להקה משותפת.

שתי להקות רבות משמעות להסטוריה של הרוק האמריקני ובכלל, ושלושה אלבומי סולו ונגן גיטרה אחד מת ממנת יתר אחר כך, ניל יאנג מוצא את עצמו בעמדה ייחודית לכותב שירים: שם אבל לא שם, אמריקני אבל לא באמת.  הוא הספיק לבסס את עצמו ככותב השירים המוכשר שהוא בשלושת האלבומים הראשונים האלה, הספיק להקים להקת ליווי שהיא בטח מושא קנאה של הרבה מוזיקאים אחרים בני זמנו, ובאלבום האחרון שלו הגיע מרחק נגיעה מאלבום מופת, כזה שידברו עליו ויזכירו אותו עוד שנים מאז, אבל כל הזמן הזה – אפילו שהשתקע כבר בארצות הברית, אפילו שעברו יותר מחמש שנים, אפילו שהמבטא הקנדי נעלם כמעט לחלוטין ממה שהיה לו לומר – הוא עדיין סוג של תייר.  מביט במבט חצי משועשע על תרבויות שהוא לא מצליח להבין, יוצא לחפש את התרבויות האלה כשהוא מתעקש להבין אותן.

ב-1972,  אחרי שבילה את מרבית זמנו בלוס אנג׳לס והאווירה הדקדנטית בעיר חיסלה את נגן הגיטרה שלו, דני וויטן, ומכרים אחרים, ניל יאנג החליט לנדוד מזרחה ודרומה, אולי לברוח. הוא הגיע לשם בעצם כמעט במקרה, כדי להשתתף כאמן מוזיקלי בתכנית האירוח של ג׳וני קאש, ונשאר שם לתקופה.  הוא הקים להקת סשנים משובחת לא פחות מהלהקה שהיתה לו וקרא לה ה-Stray Gators, ואסף אליו את כל מי שבא לבקר והיה מוכן לתת יד ליצירת האלבום – שלושת חבריו לאחת מלהקות ההרמוניה הווקאלית הטובות ביותר ההסטוריה, וגם ג׳יימס טיילור, לינדה רונדסטאט והתזמורת הסימפונית של לונדון, שג'ק ניטשה, אחד מחברי הלהקה שהקים, אסף ועיבד וניתב לשתיים מהיצירות המוזיקליות המתזומרות הכי יפות שאפשר לשמוע ברפרטואר של ניל יאנג.

האלבום שיאנג הוציא תחת ידיו במהלך התקופה הקצרה הזו היה אקלקטי כמו האיזור שבו הוא הקליט.  היו שם שירי רוק שהביעו ביקורת על איזור בארצות הברית שהיה ידוע בגאווה העצמית שלו ("Alabama", שהוא מעין שיר המשך של "Southern Man" מהאלבום הקודם שלו, הביע ביקורת על המצב הכלכלי והחברתי של אלבמה והציע לה לחפש את עזרתן של מדינות האיחוד הדרומי האחרות, מה שגרם לגאווה הפגועה של להקה שדווקא לא הגיעה מאלבמה, Lynyrd Skynyrd, להקליט את אחד מהשירים הידועים ביותר שלה, "Sweet Home Alabama", ולעשרות אגדות אורבניות לגבי היריבות שהיתה קיימת או לא היתה קיימת בינם ובין ניל יאנג להתנפץ החוצה מהשיר הזה).  שירים מהורהרים על הצורך של אדם, דרומי כנראה, במישהי שתעזור לו לנהל את חייו, והדרך שבה אותה אשה תגלוש אל תוך, או מחוץ לחיים האישיים – ב-"A Man Needs a Maid" יאנג תומך רק בפסנתר שלו ביריעות הרחבות של התזמורת שמקיפות אותו.   שירי רוק פשוטים ולא מתפשרים, כאלה שהלהקה יודעת בדיוק מה לנגן ומתי והכל נעשה בדיוק לפי הקווים וללא סנטימטר של אלתור, כמו ב-"Are You Ready for the Country?" או "Out on the Weekend".  או אחד מהשירים שבהם ניל יאנג משקיף על החיים של עצמו, לא רק אלו שעכשיו אלא גם אלו שיבואו, ואלו שהגיעו עד אותה נקודה, ומקיף אותם במילים המדויקות שלו ובגיטרה שלו והבנג'ו של ג'יימס טיילור, ב-"Old Man".

שני השירים שמסיימים את האלבום הם שני שירים שמייצגים את ניל יאנג באותה נקודה – האחד הוא השיר שכתב על נגן הגיטרה האובד שלו, "The Needle and the Damage Done", שיר שהוא שר ביחד עם הגיטרה האקוסטית שלו ועם אף אחד מהנגנים האחרים, בחושך המנחם שעל הבמה במהלך סיבוב ההופעות שקדם לאלבום, אולי בקנדה, בינואר 1971.  מחיאות הכפיים שמסיימות את השיר זולגות לתוך השיר הבא, שאנחנו נפגשים איתו אולי אחרי שכבר התחיל והוא מתנגן במשך מספר דקות, רותח בתוך המים של עצמו ומחכה לרגע הנכון לפרוץ.  ברגע הנכון, ניל יאנג מוסיף את המילים שלו, שהן ערפילאיות כמו שרק הוא יכול לכתוב, ויש בהן מן המשל, מן האמת ומן הנבואה בבת אחת.  השיר מדלג בין הקצב הבסיסי, המרובע, המהוקצע, של הבתים והפזמונים לבין הקצב המרחף והמקרטע של הקטעים המוזיקליים שבין לבין, ובסופו של דבר משתקע בחלק השני, המרחף יותר, ושם נשאר לג'אם סשן ארוך שסוגר את האלבום.  החיים שאחרי האלבום היו מאד לא דומים לחיים שלפני האלבום בשביל ניל יאנג.  אף על פי שחלק מהמבקרים לא אהבו את האלבום, והיו אפילו כאלה שטענו שהוא חיקוי כמעט מדויק של האלבום השלישי שלו, המאזינים ותחנות הרדיו מאד אהבו את האלבום, ובמיוחד את הסינגל הראשון מתוכו, "Heart of Gold", שהפך להיות אחד מהלהיטים הגדולים והמוכרים ביותר של יאנג.  יאנג כתב על השיר הזה, "הוא שם אותי באמצע הדרך.   נסעתי שם כברת דרך אבל זה הפך להיות משעמם מהר מאד, אז החלטתי לרדת לשוליים.  הנסיעה בשוליים היא מקרטעת ומלאה מהמורות, אבל פוגשים אנשים הרבה יותר מעניינים שם." גם החיים האישיים של יאנג ידעו את הקרטועים והמהמורות שלהם באותה תקופה – הוא נישא לשחקנית שעליה הוא מספר ב-"A Man Needs a Maid" והיא ילדה לו בן, זיק, שמאוחר יותר חלה בשיתוק מוחין (ובשבילו ובזכותו יאנג יוזם את פסטיבל ה-Bridge Benefit השנתי שלו).   יאנג ימצא כמה הזדמנויות נוספות להשקיף מהצד על החיים האמריקניים ולכתוב עליהם את הרשמים שלו – ואחת מהן תהיה הנושא של החלק הבא.

עד כאן להשבוע.  עד השבוע הבא – אמנם לא היה סרט שעוסק בשכן או שכנה פסיכיים בעשר השנים האחרונות, אבל גם זה, כמו הרבה סרטים אחרים שחוזרים על ז'אנרים מהעבר, יש בו טוויסט.

1. לפני הכל

ההיעדרות של הגוספל מכאן בשבוע האחרון היתה חזרה גנרלית, בעצם, להיעדרות היותר ממושכת שלו בשבוע הבא – למשך שבועיים, שבהם אני אעטה עליי בגדים ירוקים ואגן על כולכם.  או שלא.   הגוספל ואני נחזור לקראת סוף החודש.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית – גיל סקוט-הרון, נפטר בגיל 62 מסיבות לא ידועות שקשורות או לא קשורות למחלת האיידס, והצליח לעצור את ניו יורק לכמה רגעים;   ואנדרו גולד, בגיל 60, גם הוא מסיבות שלא פורסמו – גולד היה זמר וכותב שירים שהיה אחראי בין השאר לשירי הנושא של שתי סדרות קומיות מצליחות בשנות ה-80 וה-90 – "בנות הזהב" ו"משתגעים מאהבה".

2.  Versus the Spin

החודש הקודם חלף ועבר, והחודש הזה כבר התניע והתחיל לזוז במורד הדרך, וזה אומר שהגיע הזמן לאוסף.  הנה:

1		Nick Cave and Dirty Three – Zero is Also a Number
		באוסף – כמעט בכלל לא פסקול – הראשון של "תיקים באפילה", הסתתר קטע בונוס מאחורי גימיק נחמד. בימים ההם, שבהם שמענו דיסקים במכשירי קומפקט דיסק שלא היו חלק ממערכות מובנות, מחשבים או מכוניות, היה אפשר ללחוץ על הכפתור שמעביר שיר אחורה גם מהשיר הראשון, וכך, היה אפשר לגלות באלבום הזה שאפס הוא גם מספר, ולכן, גם רצועה. וברצועה הזו, ניק קייב משתף פעולה עם הלהקה שחיממה אותו בהופעה האחרונה שלו כאן, ומקדם את בואו של וורן אליס ללהקה שלו עצמו וללהקה ששניהם יקימו ביחד מאוחר יותר, בשיר שהוא מנות מדודות של תיקים באפילה ושל ניק קייב.
		לשמוע	לקנות
2		The 'Burn – Enlighting
		יש להקות שיש מסביבן הילה כזו, שרק השם שלהן יכול להצית. הילה שמאחוריה יש את הידיעה שכל שיר של להקה כזו שאי פעם אשמע יהיה טוב. The 'Burn, שכמו ששמם מציע, מגיעים מבלקברן, הם אחת מהלהקות האלה, ואף על פי ששמעתי בינתיים רק שני שירים שלהם, שניהם עמדו בתנאים המחמירים שההילה הזו מציבה להם.
		לשמוע	לקנות
3		Evan Dando – Hard Drive
		ועדיין, אחרי שמונה שנים, אני מנסה להבין אם שם השיר מדבר על כונן קשיח או על נסיעה קשה. יש שירים שבשבילם השירה המונוטונית מעט של אוון דאנדו, שפעם היה הסולן של Lemonheads ועכשיו שוב, בעצם, היא לא מתאימה, שירים שבהם יישמע, כמו ששם האלבום שלו מציע, שהוא משועמם. השיר הזה הוא לא אחד מהם – בשבילו הקול של דאנדו מתאים בדיוק.
		לשמוע	לקנות
4		Neil Young – Are You Passionate?
		ניל יאנג, מזקני השבט המוזיקלי, מתפנה לכמה רגעים באלבום שבו הוא מספר על מצב האומה כמו שהוא רואה אותו, בימים שאחרי התקפת טרור ובמהלך שתי מלחמות מתהוות, כדי לבדוק מה שלומך, ואם אתה חי את החיים שלך לפי הדרך שהתווית לעצמך. הקול המרגיע שלו, ממרחק של עשרות שנים מהמקום שבו אני נמצא, הוא מעודד ומזמין כאחד, ושורת הגיטרה שחוזרת לאורך השיר מושכת אחריה את מארק קנופפלר וגם את דיוויד גילמור.
		לשמוע	לקנות
5		The The – Bluer Than Midnight
		"Dusk" היה אחד מהאלבומים הראשונים ששמעתי שהצליח להעביר בצורה מושלמת אווירה של פרק זמן מסוים של היום – דמדומים, שלהקה אחרת בשם הנרדף שלהם הקליטה אלבום שגם הוא מעביר את האווירה המיוחדת הזו והוא האלבום האהוב עליי. פה, אם מתעלמים לרגע משלל השירים היפים של מאט ג'ונסון שזכו להשמעות חוזרות ונשנות לאורך השנים בגלגל"צ, אפשר להגיע לשיר הזה, שבעזרת החצוצרה הבודדה שבו וצלילי האמבולנס הרחוקים שברקע, מצליח לתמצת את כל מה שהאלבום הזה מנסה להגיד, רגע לפני הסוף, למקרה שכל השירים האחרים לא מצליחים.
		לשמוע	לקנות
6		Firewater – Electric City
		במשך חודשים ארוכים, במהלך נסיעות חוזרות ונשנות, האלבום הזה הצליח לכבוש פיסה פיסה את הלב שלי ולהפוך להיות האלבום האהוב עליי של אחת מהלהקות האהובות עליי – שהסולן שלה, טוד איי, החליט לעשות מעשה מרתק ואמיץ כאחד וללכת לבקר את הארצות שהמדינה שלו מחליטה להפציץ. הוא לקח איתו גיטרה, מיקרופון ומכשיר הקלטה כדי להקליט את האמנים המקומיים בכל אחד מהמקומות האלה, והצליח לגרום למשהו שאף שלום כולל לא יכול לגרום לו, בינתיים – אמנים ישראליים ופקיסטניים מנגנים ביחד בקטע אחד. ואם הגיטרה לאורך השיר נשמעת לכם דומה למה ש"בום פם" עושים, זה בגלל שזה באמת מה ש"בום פם" עושים. זאת אומרת, אורי כנרות, שהוא חלק מהלהקה לאלבום הזה ולמסע ההופעות.
		לשמוע	לקנות
7		Dessa – Go Home
		יכול להיות שאני משוחד, מכיוון שדסה למדה, ועכשיו מלמדת, בבית הספר למוזיקה שגם אני למדתי בו במיניאפוליס, אבל היא אחד מקולות ה-R&B הכי מרעננים ששמעתי בזמן האחרון, וגם אתם צריכים להטות לה אוזן. אז הנה.
		לשמוע	לקנות
8		Mansun – Take It Easy Chicken (Peel session)
		Mansun עשו, בזמן הקצר שבו היו קיימים, משהו שאף להקה אחרת לא ניסתה לעשות מאז – פופ מתקדם. והם הצליחו בארבעת האלבומים שלהם ליצור פופ אינטיליגנטי, מורכב, שזז במהירות מסחררת מרעיון מוזיקלי לרעיון מוזיקלי ומצליח לאגד את כולם ביחד בצורה שמאפשרת לנו לקלוט מתי מגיעים החלקים המוכרים של השיר ולאיזה כיוון הוא הולך. כאן, בהקלטה שעשו בשביל תכנית הרדיו של ג'ון פיל, הם עושים פחות או יותר אותו דבר, אבל בהופעה חיה ובצורה הרבה יותר אנרגטית מבאלבומים שלהם.
		לשמוע	לקנות
9		Ron Affif Trio – I'll Be Seeing You
		הטריו של רון אפיף, שהוא לא ישראלי בשום צורה שאני הצלחתי למצוא, מנגן את המוזיקה הזו בדרך ובהרגשה המתאימה למשהו שצריך להיות מנוגן במועדון במרתף, באמצע עיר ובאמצע הלילה.
		לשמוע	לקנות
10		The Unbelievable Truth – Covers
		החיים בצל של אח מפורסם יותר הם קשים, במיוחד כשהאח עוסק באותו דבר שאתה עוסק בו, ובמיוחד כשהאח הוא במקרה מי ששינה את הדרך שבה זמרים אחרים באותה תקופה שרים את השירים שלהם. אבל אנדי יורק והלהקה שלו, The Unbelievable Truth, הצליחו במשך שני האלבומים ששרדו ליצור שירים מוצלחים – אולי לא כאלה שראויים להיקרא יצירות מופת או להיזכר כגורם מקדם של ההסטוריה המוזיקלית, אבל שירים שהם בהחלט יכולים להיות גאים בהם בעצמם.
		לשמוע	לקנות
11		המועדון – ממשיך להסתובב
		"המועדון", שהם סוג של להקת המשך לפאנקקייק מימי פטיפון העליזים, עושים מוזיקה מוצלחת במיוחד באלבום הראשון שלהם שיצא לאחרונה, ומזכירים לי במיוחד את Ash – לא רק בפופ המהוקצע ורווי הדיסטורשן שלהם אלא גם בשימוש הנכון שלהם בכלי מיתר בשירים כמו זה.
		לשמוע	לקנות
12		Patrick & Eugene – Can't Get You Out of My Head
		מפני שזו גרסה טובה יותר אפילו מזו של ה-Flaming Lips.
		לשמוע	לקנות

את האוסף יהיה אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הבאים.

זה הכל להשבוע. עד שלושה שבועות מעכשיו – סרט חדש של החבובות.  צריך יותר מילים מזה?