The gospel according to whom

1.  נברסקה

כמעט ואי אפשר לשים לב לזה אם לא מתמקדים ובוהים בעטיפת האלבום במשך כמה דקות ארוכות, אבל התמונה שעל העטיפה היא של כביש, בין שתי פיסות ארוכות של מישור חסר כל מאפיינים מזהים, נשקף דרך השמשה הקדמית של מכונית, בשחור לבן. והנה, בתמונה אחת, מסודרת, אפשר למצוא את כל המאפיינים שמרכיבים את האלבום הזה: כביש שמוביל משום מקום לשום מקום אחר, מכונית בודדה – רק הנהג כנראה נמצא בה, ישימון שמשתרע רחוק ככל שהעין יכולה לראות, והרבה שחור והרבה לבן, הרבה אפור גם, בעצם.
כשמקשיבים לאלבום הזה, ״Nebraska", אפשר וצריך לרצות שהסיפור של יצירת האלבום יהיה מעט שונה. שברוס ספרינגסטין הקדיש כמה לילות אחרונים בחדר השינה שלו לפני שהלהקה שלו, ה-E Street Band, מתכנסת באולפן כדי להקליט את האלבום הבא. שברוס ספרינגסטין הסתפק בגיטרה, מפוחית והקול שלו. שהוא והמפיקים שלו אהבו כל כך את התוצאה שהם לא טרחו לכנס את הלהקה, והאלבום יצא כמו שהוא – לא לעוס עד הסוף בשירי רוק׳נ׳רול, לא מעובד לחלוטין, לא חסר את הנשמה שברור שנמצאת בכל אחד מהשירים האלה. שבכמה לילות בודדים באיזשהו מקום בניו ג׳רזי, ברוס ספרינגסטין המציא את האלט קאנטרי. האמת היא, כמובן, משעממת יותר מהאגדה. ספרינגסטין באמת העביר כמה לילות עם גיטרה, מפוחית ועם עצמו והקליט גרסאות דמו לשירים שהוא והלהקה שלו היו צפויים לנגן באולפן מאוחר יותר, וגם הוא וגם המפיקים שלו אהבו כל כך את הגרסאות שהם רצו להוציא את האלבום כמו שהוא, אבל כל זה קרה אחרי שברוס ספרינגסטין נכנס לאולפן והקליט את כל השירים האלה בגרסאות קצביות ומלאות בשר יותר, שלא עבדו.
כשמקשיבים לאלבום הזה, מההתחלה ועד הסוף, אפשר להבין למה האלבום הזה לא עובד עם להקה. כל מילה שמושרת בו היא מילה שצריכה להיות מושרת חרישית, בקושי מצליחה לטפס ולהגיע למיקרופון. כל צליל, לבדו, צריך להגיע מכלי הנגינה הרלוונטי ולהגיח החוצה כשהוא מוכן לחיים קצרים ובודדים עד לרגע שבו יירשם בסליל המגנטי.

השירה של ספרינגסטין, מהתו הראשון, המילים הראשונות שפותחות את האלבום בשיר הנושא, שמספר על מסע של רוצח סדרתי והחברה שלו, מתאימה בדיוק למרחבים העזובים שמוצגים על עטיפת האלבום.  הוא תופס לעצמו מבטא, משיכה קלה של חלק מהמילים, שמייצג את הדמויות שהוא לובש בכל אחד מהשירים ומאפשר להן להרגיש בבית יותר במקום שבו הן נמצאות, נברסקה ודרומה, ומערבה.  לאורך האלבום, הוא מספר, בשירים קצביים יותר ושקטים יותר, כאלו שהגיטרה רק נרמזת בהם וכאלו שהגיטרה תוחמת לקצב מהיר כמו דפיקות הלב של גיבור השיר לפני הפשע שהוא עומד לבצע, על אנשים שנמצאים לפני פרשת דרכים שהגיעו אליה מחוסר ברירה, והם בוחרים בה בפניה הלא נכונה, גם מחוסר ברירה.  מעבר לרוצח הסדרתי, שבמשיכת כתפיים מסביר את המעשים שלו, כשהוא עומד לשלם על פשעיו בכסא החשמלי, "אני מניח שיש רוע בעולם.", כל הדמויות שספרינגסטין מרפרף עליהן לאורך האלבום הן דמויות שנמצאות צעד אחד בפני חציית הגבול אל המבואות האפלים יותר של החיים, שחוככות בדעתן האם לבצע את הצעד הזה, או שכבר ביצעו את הצעד הזה ועומדות מהצד השני, מרחק נגיעה מהכיוון הנכון, ומתחרטות.  יש שם את השוטר, שליווה לאורך כל חייו את אחיו העבריין ובסופו של דבר, כשהאח ביצע פשע שאי אפשר כבר לכסות עליו, איפשר לו להימלט אל מעבר לגבול.  יש שם את הפושע הקטן שמבריח משהו, או בורח ממשהו, וחושש ששוטר הדרכים יתפוס אותו, לא מפני שהוא חושש להיתפס אלא מפני שהוא חושש ממה שיצטרך לעשות לשוטר הדרכים אם ייתפס.  האיש שחולם על החזרה לבית ההורים שלו דרך שדות פרא ועל האשה הזרה בבית ההורים שלו שמנענעת בראשה, לא מכירה מישהו בשם הזה.   כל השירים בנויים ומושרים בצורה פשוטה ורפטטיבית, כמו שירי עם או שירי עבדים מההסטוריה הרחוקה של ארצות הברית – כל זה בשביל להדגיש את המילים, את האווירה ואת הסיפור שספרינגסטין רוצה להעביר.  המוזיקה היא לפעמים רק סדרה של אקורדים שמיועדים ללוות ולהחזיק את המלודיה, לעתים רחוקות ספרינגסטין מרשה לעצמו לנגן בצורה שלא משרתת את המטרה שלו, וגם במקרים כאלה, לפעמים, הקטעים האלה נשארים מחוץ לאלבום.

ספרינגסטין מתחיל, באלבום הזה, לפרוש את המשנה המוזיקלית שלו בשני כיוונים – האחד, זה שהלך בו עד עכשיו, כלל אקורדים מהדהדים על גיטרות, מכות תופים חזקות ושירים שאפשר לשמוע את המילים שלהם מהדהדות עד הקצה השני של האצטדיון;  השני, זה שנפתח בטיול קצר בנברסקה, הוא ברוס ספרינגסטין לבדו עם גיטרה, חרישי, מהרהר לעצמו על העבר וההווה והעתיד של ארצות הברית, מנסה ללמוד ולהבין מהטעויות של אנשים אחרים שהוא מבקר לרגע ועוזב.

2.  נולד בעיר על שם מישהו מת

הגיע הזמן להקשיב לאלבום הבא של ברוס ספרינגסטין, זה שקיבע אותו ללא עוררין בלב המיינסטרים האמריקני (עד כדי כך שמילה אחת לא טובה עליו החריבה את הקריירה המוזיקלית של ה-Boomtown Rats בארצות הברית), "Born in the USA".  הנה עשר עובדות, מעניינות יותר ופחות, עליו:

1 האלבום, ושיר הנושא שלו, היו מיועדים, לפחות בצורה מרומזת, ללעוג לפטריוטיזים המוגזם וההרגשה הכל-אמריקנית שאחזה בארץ ההיא באמצע שנות השמונים.  על העטיפה צילום של אנני לייבוביץ' של הצד האחורי של ברוס ספרינגסטין, בג'ינס כחולים, חולצה לבנה וכובע מצחיה אדום, על רקע הפסים האדומים-לבנים של דגל ארצות הברית, הבומבסטיות של שיר הנושא, ואפילו התאריך שבו יצא האלבום – ה-4 ביוני, חודש אחד לפני יום העצמאות של ארצות הברית, נועדו כדי להדגיש את העובדה שמדובר בשיר שהמילים שלו לא ישרות.  כל זה לא הצליח לשכנע את רונלד רייגן, שבחר בשיר הזה כשיר הנושא של מירוץ הבחירות שלו ב-1984.

2 האלבום הזה, ושלל הסינגלים המוצלחים והמצליחים מתוכו, הפך את ברוס ספרינגסטין לאחד משלושה אנשים, והיחיד שהוא לא ממשפחת ג'קסון, שהיו לו שבעה סינגלים בעשרת המקומות העליונים במצעד, אחד אחרי השני.

3 גם הדיסק שעליו נמכר האלבום נולד בארצות הברית.  האלבום של ברוס ספרינגסטין היה הדיסק הראשון שיוצר בארצות הברית – כל הדיסקים הקודמים שנמכרו בארצות הברית יוצרו ביפן.

4 אחרי שכמעט כל השירים שבאלבום נכתבו והוקלטו, ג'ון לנדאו, המפיק של ברוס ספרינגסטין, ביקש עוד שיר אחד.  הוא ביקש שיר באווירה ספציפית, שהוא יוכל להוציא בתור סינגל שיהיה שונה מהדברים שברוס ספרינגסטין מוציא בדרך כלל.  ספרינגסטין התווכח איתו במשך כל אותו היום, מסרב להיכנע לתכתיבים מסחריים, אבל בסופו של דבר התיישב וכתב שיר, והגיע בתוכו לא רק "הכי רחוק בכיוון של מוזיקת פופ שיכולתי להגיע – אולי קצת מעבר לזה," לדבריו, אלא גם לסינגל המצליח במיוחד הראשון שלו (המצליח ביותר שלו, למעשה), "Dancing in the Dark".

5 …והקליפ שלו, שביים בריאן דה פלמה, הכיר לעולם את קורטני קוקס, הרבה שנים לפני מוניקה, כבחורה שספרינגסטין מעלה על הבמה ורוקד איתה, כדברי השיר.  זה מצולם לפני ההופעה הראשונה בסיבוב ההופעות שנשא את שם האלבום, בסיינט פול, מינסוטה.

6 ספרינגסטין חלק את שני המקומות הראשונים במצעד האלבומים במשך שבועות ארוכים עם גאון מוזיקלי צעיר בתחילת דרכו שאולי היה חלק מהקהל בההופעה הראשונה ההיא בסיינט פול – פרינס, שנולד וגדל בעיר התאומה, מיניאפוליס, והוציא את האלבום שהפך אותו למפורסם, "Purple Rain", באותה שנה.

7 וכמו "Purple Rain", גם האלבום הזה היה מיועד להיות פסקול לסרט.  לא כמו "Purple Rain", לא נעשה בסופו של דבר שימוש בסרט של פול שרדר, ששמו המקורי היה כשם האלבום והוחלף ל"לאור היום" – ברוס ספרינגסטין עדיין תרם את שיר הנושא של הסרט, שלא היה חלק מהאלבום, והושר בידי הלהקה של מייקל ג'יי פוקס וג'ואן ג'ט בסרט.

8 הבי-סייד של הסינגל הראשון מתוך האלבום, "Pink Cadillac", הפך להיות פופולרי כל כך בזכות עצמו, שבמהדורות מאוחרות יותר של האלבום הוא התווסף לרשימת השירים.

9 הקליפ לסינגל האחרון מאותו האלבום, "Glory Days", שבוים על ידי ג'ון סיילס והציג את ברוס ספרינגסטין, בין השאר, מפסיד בבייסבול לשחקנים מקצועיים, מציג גם את אשתו באותו הזמן, ג'וליאן פיליפס, וגם את אשתו הנוכחית, פאטי שיאלפה, שזו היתה ההופעה הראשונה שלה כחלק מה-E Street Band.

10 ברוס ספרינגסטין התנגד לשימוש של פוליטיקאים בשירים מתוך האלבום במסעות הבחירות שלהם באותה שנה – כשרונלד רייגן ציטט את אחד מהשירים שלו וולטר מונדייל ניסה גם הוא לרכב על גל ההצלחה הזה.  ספרינגסטין העיר באחת מההופעות בסיבוב ההופעות שלו באותה תקופה:  "הנשיא דיבר על השירים שלי באחד מהנאומים שלו.  התחלתי לחשוב איזה מהאלבומים שלי הוא הכי אוהב.  קרוב לוודאי שלא "נברסקה".  הוא לא שמע את האלבום הזה."   הוא המשיך ל-"Johnny 99" מתוך האלבום הזה,  שיר על מכונאי שהמצב הכלכלי הקשה של המשפחה שלו מביא אותו לידי רצח.    ב-2004, ג'ון קרי השתמש ב-"No Surrender" מתוך האלבום כשיר הנושא של מסע הבחירות שלו.  הפעם ספרינגסטין נתן את התמיכה המלאה שלו לשימוש בשיר ואפילו ביצע אותו באחת מעצרות הבחירות של קרי.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  ב-2009 קונאן או'בריאן התפטר בהחלטיות מהגשת תכנית הלילה שלו כש-NBC ניסו לדחוף את התכנית עצמה לשעה מאוחרת יותר ואת ג'יי לנו למקום שלו, בטענה צודקת ש"תכנית הלילה בשעה שתים עשרה וחמישה זה לא תכנית הלילה".  החברה כבלה אותו בחוזה שמנע ממנו להופיע שוב בטלוויזיה, או ברדיו, או באינטרנט, למשך חצי השנה הקרובה, אז הוא החליט לצאת למסע הופעות, ולתעד את זה בסרט קולנוע.

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'ון ווקר, לא באמת אחיו של סקוט ווקר אבל כן האיש שהקים את ה-Walker Brothers, נפטר מסרטן בגיל 67.

2. משתין ברוח

העטיפה של אלבום הבכורה של Badly Drawn Boy היא אחת מקומץ של עטיפות שמשקפות בדיוק את האופי של האלבום שמתנגן בפנים.  עליית גג, וכזו שהיא מרווחת מספיק אבל גם צפופה מספיק, מאובקת, מעלה ריח טחב אבל ריח נעים של הרפתקאות ושל אוצרות נסתרים מתחת לסדינים או לקופסאות קרטון.  חשוכה, אבל לא עד כדי חוסר יכולת לזהות רעשים של קורות עץ חורקות כשאלו קורים.  המדפים, אם יש כאלה, והרצפה, וכמה מקורות הגג, מלאים בחפצים ישנים שנשכחו כאן, ארגזים מלאים עד אפס מקום בדברים שפעם היה להם מקום של כבוד למטה, בעולם של האנשים החיים, ועכשיו הם נמצאים כאן למעלה, סמנים לעבר שהיה ונשכח מאחור.   אם מחזיקים את האלבום בזווית הנכונה, מול האור הנכון, אולי ממצמצים קצת, אפשר לראות כמה מהחפצים האלה מתחברים ביחד לאיש-מקל כזה שהראש שלו הוא הראש של דיימון גוף, הוא Badly Drawn Boy.

דיימון גוף נחת על ציבור בריטי שלא היה מוכן אליו במאה אחוזים, אבל הוא עשה את זה במנות קטנות. "הילד המצויר גרוע" היה ילד בשם סם, עם ראש גדול פי שתיים ממידות הגוף שלו, בגדי בית ספר של ילד בשנות החמישים בבריטניה וכדור תחוב תמידית תחת זרועו – גיבור של סדרה בריטית מצוירת שגוף ראה בפעם הראשונה רק ב-1995.  עד אותו רגע הוא היה מוזיקאי בלי שם, שהסתובב ברחבי מנצ'סטר רבתי וחילק לאנשים כרטיסי ביקור מעוצבים שהאחיין שלו צייר ושהוא מילא בתמונות שונות שגזר מעיתונים.  כרטיסי הביקור האלה קרוב לוודאי שווים הרבה מאד כסף היום לאנשים שאוספים פרפרניליה של Badly Drawn Boy – ובשביל אותם האנשים, ההתנהלות של גוף באותן שנים היתה מתנה משמיים.  באותן השנים – אמצע שנות התשעים, כשהבריט פופ ממלא כל כר דשא רענן בלונדון ובצפון הארץ מוזיקאים העדיפו להחזיק חזק בשנות השישים והשבעים ולקוות שזה יעבור מהר – גוף עשה לעצמו שם של דמות מקומית מוכרת, בחור אקסצנטרי ומזוקן שהסתובב במועדונים באיזור מנצ'סטר, עם כובע צמר שמגזינים בבריטניה התחילו לקרוא לו tea cosy – אריג צמר ששמים על קנקן תה להגשה בבריטניה כדי שהתה לא יתקרר – כשהאלבום הראשון הגיע וגוף הפך להיות מפורסם.   גוף פגש בחור אחר שהתחיל לעשות לעצמו שם באיזור בתור די ג'יי בשם אנדי ווטל, ויחד הם החליטו להקים חברת תקליטים – Twisted Nerve, שבה יצאו מאז כל האלבומים שלו.   את המוזיקה שלו הוא בחר לא להוציא באלבום, אלא בסדרה של אי.פיים – אסטרטגיה מוזיקלית שכמה להקות אחרות ניצלו באותם הזמנים.  אבל Badly Drawn Boy בחר להיות מיוחד גם במסגרת האסטרטגיה הזו.  את האי. פי. הראשון, שהוא חילק בעיקר לחברים, בני משפחה ומכרים, הוא הוציא ב-500 עותקים בלבד, מה שלא איפשר לו להימכר במיוחד.  מהאי. פי. השני, שיצא במעט יותר עותקים, הוא הוציא כפרומו תיבת נגינה שניגנה מעט מהשיר הראשון שבו.   אחר כך באו עוד שני אי. פיים סטנדרטיים למדי, כשהאחרון שבהם, "Once Around the Block", והקליפ המרתיע, המבוסס על סיפור אמיתי, שלו, שבו שני בני נוער (יפניים, במקרה של הסיפור האמיתי) צריכים להגיע לבית חולים מאחר והגשרים שלהם נתקעים אחד בשני בזמן שהם מתנשקים, הוא זה שקירב אותו לאוזניהם של הרבה מהאנשים שהשכילו להקשיב.

"Once Around the Block" נכלל גם באלבום הבכורה של גוף, שכשיצא, ב-2000, היוצר שלו כבר קנה לעצמו שם של אמן בעייתי בהופעות.  בהופעות הראשונות, התלוננו צופים ומבקרים כאחד, הוא בילה את רוב הזמן כשגבו אל הקהל.  אחר כך הוא ישב רוב ההופעה ובהה בנעליים שלו בזמן שהוא שר ומנגן בגיטרה – לא דבר רע לכשלעצמו, יש להקות שבנו מזה ז'אנר שלם.  מאוחר יותר, כשצבר יותר בטחון ומכר יותר אלבומים, צופים ומבקרים כאחד התלוננו שההופעות שלו מכילות יותר דיבור משירה – היו הופעות ארוכות, של שעתיים, שבהן הוא שר רק שישה שירים שלו.  היו הופעות של פחות מזה.

ואולי כל אלה היו בכוונה.  אולי כל אלה היו הדרך של דיימון גוף להכין אותנו לחוויה הייחודית שהולכת לעבור עלינו כשנאזין לאלבום הבכורה שלו – שמונה עשר שירים שמכילים בתוכם עולמות קטנים, שירים שמתרכזים בפנים – בהוויה המאובקת, המפויחת והלא אישית של העיר, או במה שמתרחש בתוך הלב, ובחוץ – במרחבים האינסופיים של הטבע.  מבקרים שהקשיבו לאלבום זרקו עליו כל מיני תוויות אופנתיות באותם זמנים – "לו פיי," אמרו כמה.  "פופ בארוקי," אמרו אחרים.  מה שהם התכוונו לומר הוא שגוף מנגן באלבום הזה כמעט בכל הכלים בעצמו, וזה נשמע כאילו שהוא סגור עם עצמו בחדר קטן, פורט על גיטרה ועונה לעצמו בחצוצרה, מהמהם לעצמו את המילים של השיר ומכה מדי פעם בגלוקנשפיל, בקסילופון.  שתי להקות של חברים הקליטו איתו את האלבום הזה כשהיה צורך ביותר כלים מסביבו – Doves, גם היא להקה מנצ'סטרית, שהיתה אחראית על הקטעים הרועשים והרוקיים יותר, ו-Alfie, להקה שזכתה למעט תהילה בערך באותה התקופה וחלקה את אותה חברת תקליטים עם גוף, שהיתה אחראית על הקטעים הפופיים והאקוסטיים יותר.  בין לבין, גוף עשה את כל מה שיכל כדי להימנע מלהיות עוד זמר עם גיטרה אקוסטית – ב-"Fall in a River", השיר כולו נופל לתוך הנהר באיזשהו שלב.  באמצע "Cause a Rockslide", אחד מהשירים הטובים ביותר באלבום לדעתי, גוף משתעמם באמצע ועובר לנגן שירים אחרים, חוזר מעט מאוחר יותר אל המלודיה של השיר הזה כאילו לא קרה שום דבר.  מיד יהיה פה גם הוולס החרישי של "Stone on the Water", המברשות רוחשות על פני הסנייר כאילו זה בדיוק מה שהיה אמור לקרות בשלב הזה באלבום.  ובין לבין, כאילו הם נמצאים כאן במקרה, לא בעלי זכות יתרה על פני כל השירים האחרים, אלו השלמים והמוכנים ואלו החלקיים והעזובים, אפשר למצוא את השירים המוכרים, הסינגלים – "The Shining" שפותח את האלבום ומדבר יותר על השמש ופחות על הסרט העגום של סטנלי קובריק או הספר העגום יותר של סטיבן קינג.  "Once Around the Block" עם האקורדים המכווצים שפותחים אותו.  "Disillusion" שמסתער על הישורת האחרונה של האלבום בענן גדול של גיטרות וקלידים, כל השירים הקודמים שבאלבום על הגב שלו.  "Another Pearl", האחרון מבין הסינגלים לצאת.

"זה לא משנה לי אם ייקחו לאנשים עשרים שנה להבין את האלבום שלי," גוף אמר בראיון על אלבום הבכורה הזה שלו.  "כל מה שאני רוצה זה שכשהם יבינו אותו, הם יתייחסו אליו כקלאסיקה."   עוד לא עברו עשרים שנה, אמנם, אבל אני מתחיל כבר להבין את האלבום הזה.  ויש בו, באיזשהו מקום נסתר, מן הקלאסיקה – לפחות בזכות מה שהוא מייצג:  אלבום שכל התווים מפוזרים בו, ועדיין אין אף תו שלא במקום.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  קומיקס או לא קומיקס.  זה עדיין עיבוד עם יותר אפקטים ל-The Lensman.

1. לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  לא השבוע, אמנם.  ממש לא השבוע.  אבל רק השבוע יצא לי לקרוא גליון של Uncut מדצמבר בשנה שעברה שקניתי, ושם, המדור הנרחב שלהם שמציין מיתות של אנשים מוזיקליים סיפר שהנריק גורצקי, המלחין הפולני בן זמננו שכתב את היצירה הקלאסית האהובה עליי, "סימפוניה מס' 3 (סימפוניה של שירים עצובים)", נפטר בגיל 78.  הוא הספיק לקבל את אות מסדר הנשר הלבן, האות הגבוה ביותר המוענק על ידי ממשלת פולין, לפני כן.

2.  כאן מותר לי הכל כל הזמן

יש את הרגעים האלה, ההסטוריים, שחולפים על פנינו ואנחנו צריכים להשתדל ולזכור איפה היינו כשהם קרו.  איפה היינו כששמענו עליהם, רגע לפני שהם רושמים את עצמם, בקיצור, בתולדות העולם שמסביבנו.  בשביל הדור שלנו, אלה היו רבין, ומגדלי התאומים.  אולי קורט קוביין.  אולי מייקל ג'קסון.  בשביל הדור של ההורים שלנו, אלה היו קנדי והביטלס, מלחמת יום כיפור, היום שבו כבשו מחדש את הכותל.   יש רגעים אחרים, הסטוריים גם הם, אבל קשים הרבה יותר לפענוח. כאלה שאי אפשר להגדיר אותם, את מה שקרה, את איך שזה השפיע עלינו, בצורה פשוטה, מתומצתת, של כמה משפטים.  כאלה שצריך הרבה יותר זמן, והרבה יותר משפטים, כדי לנסות להבין מה השינוי שהתחולל ברגע שהם קרו.  היום שבו יצא "Kid A" של רדיוהד הוא אחד מהרגעים האלה, וכל מה שנמצא כאן למטה הוא נסיון למצוא את המשפטים האלה.

הנקודה המדויקת שבה החיים של הרבה מאזינים, כולל שלי, השתנו לטובה, אולי הנקודה (לפחות במקרה שלי, מעט יותר מאוחר) שבה האוזן נפתחה לצלילים קצת אחרים מאלו שהתרגלה אליהם עד אותו רגע, היא ארבעה הצלילים האלה, חלקים של אקורד, בקלידים, שבוקעים מהרמקולים ברגע שמניחים את האלבום הזה של רדיוהד במגש נגן הדיסקים, דוחפים אותו פנימה ולוחצים על play.  מה שמגיע אחר כך, הקולות המעורבלים של ת'ום יורק ואלו הנקיים, הלא מעובדים, והקלידים שממשיכים לנגן ברקע, ורק אלו, משנים לחלוטין את כל מה שידענו על רדיוהד עד אותה נקודה ובונים מחדש רדיוהד אחרת לגמרי – כזו שהם רוצים להיות, לא כזו שהם מרגישים שהם צריכים להיות.  זו, "Everything In Its Right Place", הפסקה הראשונה של חוזה לא כתוב שרדיוהד חותמים איתנו, האנשים שהמשיכו איתם, אחרי "OK Computer" שהוכתר במהירות ובצדק כיצירת מופת, ואחרי "How Am I Driving" שנתן טעימה מדודה ורגועה מספיק של מה שרדיוהד יכולים וצריכים לעשות אחרי אלבום כמו "OK Computer" – החוזה מפרט במילים פשוטות ובתנאים פשוטים את ההסכם שלהם איתנו.  "תנו לנו לעשות את מה שאנחנו אוהבים, להזין את הדברים שהשפיעו עלינו בשלוש השנים האחרונות לתוך המוזיקה שלנו, במשך חצי אלבום – חמישה שירים, ואחר כך נחזור לעשות את רוק הגיטרות הלולייני והמיוחד שאתם מחכים לו."   ורדיוהד עומדים, פחות או יותר, בחוזה הזה, לאורך עשרת השירים של האלבום הזה.  אחרי הקטע הפותח הזה מגיעה אלקטרוניקה אפילו קשה יותר ונגישה פחות עם שיר הנושא והקטע האינסטרומנטלי "Treefingers", ג'אז חופשי ב-"The National Anthem" ועיבוד מרחף, מחזיק רק ברמיזה את הקצוות של הביצוע המקורי, של קטע אקוסטי במקור שנקרא "How to Disappear Completely and Never Be Found Again" וכאן השם שלו התקצר לחצי.   ואחר כך רדיוהד מפסיקים בבת אחת את האופקים החדשים וחוזרים למה שהם עשו הכי טוב בשלושת האלבומים הקודמים שלהם – רוק גיטרות יוצא דופן שמכיל הרבה יותר רעיונות מלודיים, בשיר אחד, מבאלבומים שלמים של להקות בריטיות אחרות מאותה תקופה.  אבל גם אז, בשירים סטנדרטיים כביכול כמו "Optimistic" ו-"In Limbo", הגרסה הראשונה של "Morning Bell" והבלדה שסוגרת את האלבום, גם היא עיבוד מוזר ולא מוכר ומלווה באונד מרטונט ובמקהלות של חייזרים לקטע אקוסטי במקור, "Motion Picture Soundtrack", רדיוהד מכניסים פכים קטנים של הכיוונים החדשים שהם מנסים להוביל אותנו אליהם.  המלודיה הפשוטה שפותחת וסוגרת את "Optimistic" הופכת לקטע פאנק בשינוי קל של דגש הקצב, ו-"In Limbo" הוא שיר רוק יחסית סטנדרטי לעולם החדש של רדיוהד, אבל הוא בשישה רבעים.  "Idioteque" הוא אולי שיר מלודי יחסית לשאר הקטעים האלקטרוניים שמאכלסים את האלבום, אבל כמעט כל הכלים בו מעובדים בצורה שגורמת לנו לחשוב פעמיים לפני שאנחנו מזהים אותם.

הרגע הזה התחיל, בעצם, הרבה לפני כן, בעבודת הכנה יסודית וערמומית כאחד של הלהקה.  אחרי סיבוב ההופעות הנדרש כדי לתמוך ב-"OK Computer", במהלך רוב 1997, הלהקה החליטה שנמאס לה ללכת לפי הסדר הקבוע של הוצאת אלבומים שבו הולכים כל האמנים האחרים – להיכנס לאולפן, לעבוד על אלבום, להוציא את האלבום, לקדם אותו, לצאת לסיבוב הופעות שמבוסס בעיקר על השירים מהאלבום הזה.  הם החליטו להפוך את התהליך, ולהתחיל בסיבוב ההופעות.   ומאחר והמטרה העיקרית של סיבוב הופעות שמלווה אלבום מסוים היא לקדם את השירים מאותו האלבום, הם יצרו מצב מעניין, שלא היו לו הרבה תקדימים, בעולם המוזיקה – סיבוב הופעות על טהרת שירים שמעט מאד מהאנשים בקהל מכירים או שמעו אי פעם.  סיבוב ההופעות הזה גם נתן הזדמנות ללהקה לנסות את מערך כלי ההופעה החדש שלהם – הרבה מכשירים אלקטרוניים מפוזרים על הבמה, בעיקר בצידיה, קלידים, וחברי הלהקה נוטשים את הגיטרות והמיקרופונים שלהם לעתים ורוכנים מעל המכשירים האלקטרוניים האלה כדי לסובב את הפוטים שעליהם ולהתעלם מהקהל לפרקי זמן משתנים.  במסגרת סיבוב ההופעות הזה, שהקדים את האלבום, הם הגיעו גם ל"סינרמה" בתל אביב. בחודש שלפני ההופעה, רדיוהד הופיעו בפסטיבל רוסקילדה בדנמרק, שם נרמסו למוות תשעה אנשים, והלהקה היתה מאד רגישה לכל סימן של צפיפות.  את פני המעריצים שבאו לראות את הלהקה ששבה בפעם השלישית (והאחרונה) לארץ, לשתי הופעות, קידמו שלטים גדולים, על כל אחת מהכניסות לאולם, שהודיעו לקהל שהלהקה לא תעלה לבמה, אולי אפילו תבטל את ההופעה, אם הקהל יידחף לכיוון הבמה.  הקהל נדחף, אבל הרפה, והלהקה עלתה בסופו של דבר על הבמה ופרשה את משנתה החדשה – הרבה צלילים חדשים, אלקטרוניים, מעובדים, מילאו את חלל האוויר, אבל הרבה מהשירים הישנים והמוכרים, בקווים המלודיים הישנים והמוכרים, הושמעו שם.  את שני השירים השקטים יותר באלבום הם ביצעו בגרסאות המסורתיות שלהם, אלו שהשתרבבו להופעות גם בסיבוב ההופעות שליווה את האלבום הקודם, בהן ת'ום יורק ליווה את עצמו בגיטרה אקוסטית וגיטרה נוספת אחרת, או קלידים, או אולי רמז קל לתופים, הצטרפו אליו.  "Everything In Its Right Place", שיפתח את האלבום, סגר את ההופעה.   מקצב תופים שבאלבום רק את החורים שמהם הוא נשלף אפשר לשמוע, ליווה את החזרות האחרונות על האקורדים שלו ואת ירידתם של חברי הלהקה מהבמה.

ארבעה חודשים מאוחר יותר, האלבום יצא, והיה, כמו כל אלבום אחר של רדיוהד מאז, שונה לחלוטין ממה שציפיתי לו.   העטיפה, נוף של הרים משוננים באיזשהו כוכב שעוד לא גילינו, נראתה כמו משהו שנוצר בצורה רנדומלית, על בסיס הצלילים שאולי יאכלסו את האלבום כשנייר הצלופן ייקרע מעל הדיסק והוא יוכנס בפעם הראשונה לנגן הדיסקים.   שום דבר מהנתונים שהיו גלויים כשהאלבום היה פתוח כבר, אבל עוד לא מושמע, לא יכל לרמוז למה כדאי לצפות, לאילו תגליות מוזיקליות אני צריך להכין את עצמי – לא שם האלבום המינימליסטי, לא חוברת האלבום ולא זו שהסתתרה מתחת למגש הדיסק.  רק הצלילים הראשונים שפתחו את השיר הראשון, מושכים אחריהם את כל אמות המידה המוזיקליות החדשות של רדיוהד, הצליחו להיות מרגיעים ומרתיעים כאחד, אבל מאותו הרגע ועד לרגע שבו האלבום מסתיים (לא כולל, אמנם, את שני פרקי הזמן של שקט שעוטפים עוד פיסת שיר), לא היה תו אחד, אבחה אלקטרונית אחת או מילה מתוך רצף המילים שבמבט ראשון נראה שאין ביניהן קשר, שלא נמצאו במקום המדויק שלהם.  הצלילים הרציפים של השיר הפותח שנשאבו בחזרה אל תוך החלל ופינו את מקומם לצלילים האלקטרוניים, המסקרנים יותר, של שיר הנושא, וזה, כשהסתיים בצווחת תינוק מוסווית, ופינה את מקומו לכאוס הפרוע, עתיר הגיטרות וכלי הנשיפה, של "The National Anthem", ואחריו, השיר שנישא מעלה מתוך אבק ההריסות של השיר הזה, והקטע האינסטרומנטלי שמפריד בין אסופת השירים הזו לבין אסופת השירים הנורמלית יותר של האלבום.   כשהאלבום מסתיים, בהתפרצות של צלילי נבל (או אולי באקורד האחד, המתמשך, שמתחבא אחריהם), ומותיר אותי עם רשימת הרשמים אבל בלי הצלילים המרגיעים, העוטפים, מסביבי, אני מבין שרדיוהד הצליחו בתכנית שלהם אחרי הכל – הם משכו אחריהם את כל קהל המעריצים שלהם, כל קהל המעריצים שהיה מעוניין להקשיב, בכל מקרה, והצליחו לא רק לשכנע אותם להרחיב את האופקים המוזיקליים שלהם כדי להכיל את כל מה שרדיוהד היו מעוניינים לתת להם, אלא גם לשכנע אותם שזה הכיוון הנכון בשביל המוזיקה שלהם.  קבוצת המעריצים שקיבלו את ההנחיה של רדיוהד ללא עוררין השתנתה מאלבום לאלבום – היו אלבומים מאתגרים יותר ונגישים פחות מזה במורד הדרך, כאלו שדרשו מעט יותר אמון, ואוזן מוזיקלית סלחנית יותר, אבל החתימה על החוזה הבלתי כתוב הזה, אף על פי שהיתה כרוכה במעט רמאות, היתה שווה את זה – מהצד השני, אחרי הכל, חיכו אפקס טווין, וסקוט ווקר, וג'אז חופשי בריטי, ו-Autechre ואוונגרד קלאסי – עולם שלם של מוזיקה שהיה נסתר מן העין, ואם רדיוהד היתה ממשיכה לעשות עוד "OK Computer"ים במשך השנים שבאו אחר כך, קרוב לוודאי שהיה ממשיך להיות נסתר.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – שניים מהשחקנים המצחיקים ביותר שאני מכיר, במיוחד כשהם עובדים ביחד, עושים את התפקידים שהם יודעים לעשות הכי טוב – את עצמם.

באחת מהתפרצויות המגלומניה שלהם, "7 ימים" ערכו רשימה של חמישים האלבומים הישראליים הטובים ביותר.  את המקום האחרון הם השאירו לקוראים לבחור, אבל למקום הראשון הם דאגו בעצמם – "אפר ואבק" של יהודה פוליקר.   לאורך השנים והרשימות שהמוסף הפיק, הנטייה שלי היתה לא להסכים עם הבחירות שלהם אבל בפעם הזו אני חושב שהם עשו את הבחירה הנכונה.  גם אני חושב ש"אפר ואבק" הוא האלבום הישראלי הטוב ביותר שאי פעם הוקלט, מפני שהוא שייך לשני העולמות שבנו את המדינה שלנו במקביל – זה שהלך לאיבוד באירופה, וזה שנולד מחדש כאן, בלב המזרח התיכון.   מהצלילים הראשונים, הנוכריים מעט, שפותחים את האלבום, עד לצלילים שמסיימים אותו ומתקרבים הרבה יותר להוויית הרוק'נ'רול שהיתה המקום שבו גדל יהודה פוליקר כמוזיקאי.

האלבום הזה נולד כמעט במקרה, כשדלית עופר, אז עורכת תכניות, היום מנהלת גלגל"צ, גילתה דרך ראיון איתו שיהודה פוליקר, כוכב רוק בהתהוות שפירק את הלהקה המצליחה שלו, "בנזין", שנה לפני כן והוציא אלבום סולו של שירים מתורגמים מיוונית, הוא בן לניצולי שואה. יעקב גלעד, המפיק שלו ומתרגם שירי האלבום הזה, וגם כותב חלק ניכר מהשירים המוצלחים של "בנזין", היה גם הוא בן לניצולי שואה – אמו של יעקב גלעד, הלינה בירנבאום, הגיעה מפולין, והוריו של יהודה פוליקר, יעקב (ז'קופו) ושרה, הגיעו מיוון, מקום שההשפעה של המלחמה על הקהילה היהודית בו לא היתה ידועה כל כך אז, אולי גם היום.  הרעיון המקורי של עופר היה ליצור תכנית של שירים של ניצולי שואה, שבה יהודה פוליקר ישיר שירים שיעקב גלעד יתרגם ויעבד.  היא נפגשה עם השניים כדי לדבר על התכנית וגילתה שהם חולקים ביניהם הוויה שהיא נושא מעניין הרבה יותר לתכנית, כזה שלא דיברו עליו אז – הדור השני לניצולי שואה, אלו שהיו צריכים לספוג את השתיקה הרועמת בכל מה שקשור למה שקרה שם, מצד אחד, ואת הצרחות באמצע הלילה, שאין מאחוריהן הסבר אבל הן מובנות גם בלעדיו, ושהיו צריכים להשלים בעצמם את התמונה שההורים שלהם לא יכלו, או לא רצו, לצייר להם.  שעות ארוכות של הקלטה שבה סיפרו על הרגשות שלהם והחוויות שלהם כילדים לניצולי שואה, ואחר כך גם מפגשים עם ההורים עצמם והקלטות של הסיפורים מהצד שלהם, הפכו את התכנית למעניינת ושונה הרבה יותר.  אבל עופר רצתה להתעקש ולהדגיש גם את הפן המוזיקלי של הדור השני ושל הסיפור של הוריהם עליהם, פן שחילחל בצורה מרומזת מאד, והיה נסתר עד שהסבירו אותו במהלך התכנית, גם באלבום הבכורה של פוליקר, ופוליקר הקליט חמישה שירים בשביל התכנית, שתורגמו ועובדו על ידי יעקב גלעד – שניים מהם, "התחנה הקטנה טרבלינקה", שנכתב על ידי המשורר הפולני וולדיסלב שלנגל,  שנספה במהלך השואה, כנראה במהלך מרד גטו וורשה, ו"פרחים ברוח", שכתבה הלינה בירנבאום, אמו של גלעד, מצאו את דרכם אל האלבום שהוקלט לאחר מכן.

התכנית, "אחרי המלחמה", שודרה בערב יום השואה 1986, ופוליקר וגלעד, ששמעו חלק מהסיפורים והרגשות של ההורים שלהם רק במהלך הראיונות לאותה תכנית, לא יכלו להפסיק לעסוק בנושא, ושני השירים האלה הפכו מהר מאד לעשרה נוספים, שאת תהליך ההקלטה שלהם, ושיחות נוספות עם שני היוצרים ועם ההורים שלהם, היו הבסיס לסרט תיעודי של אורנה בן דור, "בגלל המלחמה ההיא".

האלבום יצא שנה אחרי הסרט, ב-1988.  באותה תקופה, לפוליקר היו שלוש שנים של הופעות מסוג אחר לגמרי, כזה שמצריך הוספת "יאסו" לפני שמו, והמוזיקה השונה, ברובה, והמילים שהיה בהן הרבה יותר מהתרגומים מיוונית לעברית שהיו מנת חלקו של האלבום הראשון של פוליקר, מילאו כמעט באופן מיידי חור גדול שנפער בהוויה המוזיקלית והתרבותית הישראלית (כמעט במקרה, גם שלמה ארצי הוציא אלבום ששילב את שני הנושאים ש"אפר ואבק" עוסק בהם – השואה והאינתיפאדה, באותה שנה.  היה מי שהיה שחשב שיש קשר יותר עמוק בין האלבומים והוא שיכנע את פוליקר וארצי להעלות מופע משותף, כשם הסרט התיעודי שיצא באותו זמן, שבו ניגנו ביחד את השירים העוסקים בשואה שהקליטו לשני האלבומים).   "ואם את נוסעת, לאן את נוסעת? הנצח הוא רק אפר ואבק," שיר הנושא פורש את עצמו כבר בתחילת האלבום, שיר שיעקב גלעד כתב לאמו כשהחליטה לנסוע בחזרה לפולין בפעם הראשונה והוא אחד מהשירים העצובים ביותר שאי פעם נכתבו בעברית, לדעתי, שיר שמכנס בתוך עצמו את כל הדאגה, כל הפחד וכל המילים שלא נאמרו בין הורים שהצליחו לברוח מהתופת לילדים שלהם, שהם לפעמים, ובמיוחד במקרה של גלעד, הקשר המשפחתי הישיר היחיד שנשאר להם. "אם יהיו קשים הימים, היזכרי בי לפעמים," גלעד מתחנן כשאמו מתעקשת לחזור ולהתמודד עם הפחדים שלה שם, מקווה שהדברים ייראו נורמליים ולא מאיימים כמו אז, ומאותה הנקודה הסיפור חוזר אחורה, כמעט אל נקודת ההתחלה של הסיפור החדש של ההורים ניצולי השואה.  הפעם, ב"חלון לים התיכון", גלעד ופוליקר שמים את המילים בפיו של ניצול שואה עלום שם, שמקדים את משפחתו לעלות לארץ, כדי שיוכל לוודא שיש להם בית להגיע אליו כשיעלו גם הם.  מול החלון, יש ים אחר לגמרי שנשפך אל מעבר לאופק, וסיכוי של אושר שמתגנב מהחלון, ומעל השיר מנשבות הרבה רוחות של תקווה, של התחלה חדשה, של לילות שיעברו עד הבוקר בלי להתעורר בצרחות אפילו פעם אחת.   "כשתגדל" ממצה בשיר קצר יחסית את כל הציפיות של הורים שעברו דבר נורא כמו השואה מהילדים שלהם, שגדלים במקום חופשי ושלהם ושהם רוצים להמשיך ולקוות ולהאמין שלעולם לא יצטרכו לעבור דבר נורא כזה, ואת כל הסממנים, שבני הדור השני לשואה יכולים אולי לזהות בקלות, שבאמצעותם ההורים האלו מגדלים את הילדים שלהם, קרוב מאד אליהם או רחוק מאד מהם.  "שיר אחרי הגשם" מוקדש לשובו של ז'קופו, אביו של יהודה פוליקר, לעיר מגוריו סלוניקי, מיד אחרי מלחמת העולם השניה, ולתגובות המעורבות של תושבי העיר שהכירו אותו – מצד אחד, החברים בבית הקפה שקוראים "צ'פוזו חזר," כדברי השיר.  מצד שני, הזקנים במספרה שהיה הבעלים שלה לפני שנלקח לאושוויץ, שהתלוננו שהגרמנים לא עשו ממנו סבון, כדבריו שלו בסרט.  אחרי שני השירים שכבר הוקלטו לתכנית הרדיו שהולידה את האלבום, הצד השני של התקליט המקורי הופך להיות משהו אחר לגמרי – הצעדים הראשונים של דור חדש בארץ חדשה, שונה לחלוטין, שיש בה איומים חדשים וסכנות חדשות, וגם הרפתקאות חדשות, שונות לחלוטין מאלו של דור ההורים.  דור חדש שבונה לעצמו את התופת שממנה הוא חושש, זו שהוא מנסה להגן על הילדים שלו ממנה.  זה מתחיל, אחרי הקטע האינטסרומנטלי "ילל" שמצליח לומר את כל מה שאפשר לומר בלי שימוש אפילו במילה אחת, עם "רדיו רמאללה", שנכתב על ומוקדש לחייל שיעקב גלעד העביר את שירותו הצבאי איתו, בהאזנה לתחנת הרדיו שבשם השיר, ושנהרג על ידי חיילים ירדניים בשנות ה-60.  אחר כך שני שירים, "מכאן ועד בכלל" ו"אהבה הורגת", שנשמעים לכאורה לא קשורים לאלבום – הם לא מדברים על השואה, והם נשמעים כאילו הטון שלהם, האופי שלהם, שונה לחלוטין מזה של שאר האלבום.  אם מגרדים מעט את החזות החיצונית של השירים האלה, אמנם, אפשר למצוא את קצה הרמז של גלעד ופוליקר מבצבץ שם, כזה שמקשר בין הדור הרחוק, האבוד ההוא, שבאירופה, לבין הדור שגדל כאן, בארץ, מיד לאחר מכן.  ושני השירים שסוגרים את האלבום, "קול מארץ הרוח", ו-"בגלל", מחזירים את הסיפור לסופו, ואל ההתחלה של האלבום – אחרי מה שקרה שם, אחרי המילים שלא נאמרו, אחרי הילדות בצל משהו מאיים שאי אפשר להגדיר אותו ואי אפשר לספר עליו, הסכרים נפתחים וההורים, שהסתירו מהילדים שלהם את הזוועה, את העצב, את חוסר התקווה, כבר מרגישים שהילדים שלהם נמצאים על קרקע יציבה מספיק כדי לשמוע.  לפעמים, הסכר נשאר פתוח והם לא יכולים להפסיק לספר.  לפעמים, זה מעבד את עצמו לשירים כמו "פרחים ברוח", שמתמצתים בכמה שורות בודדות איך מרגיש לאבד משפחה שלמה בתוך מלחמה אחת, לפעמים זה ממשיך להדהד עוד שנים אחר כך, אבל האלבום הזה, כשיצא, גרם להורים ולילדים, ולילדים שלהם, להאזין, ולהבין שיש רובד נוסף שהיה נסתר מהם כל השנים האלה ושעיצב את האישיות שלהם בלי שהם הרגישו.  בלי שהם הרגישו, ההורים של יהודה פוליקר ויעקב גלעד יצרו בשבילם את אחד מהאלבומים הכי משפיעים על המוזיקה הישראלית, את האלבום הישראלי הטוב ביותר, לפחות לדעתי.

מחר בבוקר, במאות בתי ספר, אולי אלפים, תלמידים ישירו את "אפר ואבק".  הם יעשו את זה, לפעמים בלי להבין באמת מה המילים אומרות, מפני שזה השיר שמתמצת בצורה הטובה ביותר את הגשר שמחבר בין העבר ההוא, שאנחנו חייבים לזכור והם מעדיפים לשכוח, לבין ההווה, שבו הם, הניצולים, ההורים, הסבים, יכולים לחזור ולהזכיר לעצמם, להיכנס שוב מתחת לשער המאיים, הפעם מרצונם החופשי, ולהזכיר לעצמם שהם הקימו דור חדש, בארץ אחרת, דור מהסוג שכותב אלבומים כמו "אפר ואבק", וזה הרבה יותר ממה שאפשר היה להגיד על השומרים שהיו פזורים מסביב לגדרות התיל שמקיפות אותם גם עכשיו.

1. לפני הכל

את ההיעדרות הממושכת של הגוספל מכאן אני יכול לתרץ רק בעבודה.  העבודה עדיין נמשכת, הזמן לכתוב את הגוספל כל שבוע, ולישון, בעצם, הולך וקטן, אבל אני הולך לנסות ולהתעקש להמשיך בפולס של פעם בשבוע.  בתקווה שלא יהיו עוד מרווחים גדולים כאלה בפרסום הפוסטים.  אם כן:

מי מכם שקנה את "The King of Limbs" של רדיוהד, קיבל מהם במייל תודה בעשרים שפות שאף אחת מהן היא לא עברית. לא נהיה קטנוניים, אמנם, מפני שביחד עם התודה הזו הגיעה גם הורדה חינם של הסינגל שהוציאו לכבוד יום חנויות התקליטים, שמכיל שני שירים, "The Butcher" ו-"Supercollider", שאחד מהם לטענתם הוקלט במסגרת הסשנים של "The King of Limbs" אבל לא התאים לאלבום, ואחד מהם הותחל במהלך אותם סשנים אבל הסתיים רק אחר כך.  מי מכם שלא קנה את האלבום, יוכל לקבל את ההזדמנות לרכוש את הסינגל (גם את האלבום בעצם), במהדורה אמיתית, כזו שמגיעה ואולי נשברת בדואר, בזמן הקרוב, כאן.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'ררד סמית', הבסיסט של TV on the Radio, נפטר מסרטן ריאות בגיל 36.  אני חייב לציין שלא שמעתי הרבה מאד ממה שיש ל-TV on the Radio להציע, אבל ממה שכן שמעתי, הוא יחסר.

2. Versus the Spin – לא כשר לפסח

חודש אפריל כבר כמעט היה וחלף, ובעקבות ההיעדרות הממושכת של הגוספל מכאן, האוסף החודשי נמנע מכם עד עכשיו.  הפעם, בעקבות חיבורים מקריים בין שירים מאלבומים שיצא לי לשמוע בחודש האחרון, אני חושב שהוא משובח במיוחד:

1		Horse Feathers – Father Reprise
		צ'לו, שני כינורות, ג'סטין רינגל מנגן בכל השאר ועוטף בקולו הסדוק ובמילותיו המקיפות עולם את כל זה. אין מקום שאפשר לטעות בו כל כך, במיוחד לא כששם הלהקה הוא גם שם של סרט של האחים מרקס. הקטע הזה, קטע לא מייצג אמנם, הוא הד אינסטרומנטלי של השיר שסוגר את אלבום הבכורה שלהם, "House with No Home", והשירים האחרים שלהם, אלו עם המילים, כמו שיר הנושא של האלבום הזה, הם שירים שצריך להקשיב להם יותר מפעם או פעמיים ולחשוב עליהם יותר מפעם או פעמיים בשביל להבין באמת עד לאיזה עומק הם מגיעים.
		לשמוע	לקנות
2		Beck – The Golden Age
		יש משהו שהוא באמת תור הזהב בחיבור הזה – שבין ההווה, בק ברגע משבר, מתרגם אותו לשירים ולאחד מהאלבומים הכי יפים שיצר, העתיד, נייג'ל גודריץ' שלוקח את האלבום והופך אותו, כמו כל אלבום אחר שהוא מפיק, לאלבום שהוא מעט שלו, והעבר, סרז' גינזבורג שההשפעה המוזיקלית שלו ניכרת בהרבה מהקטעים באלבום הזה. השיר הזה, שפותח את האלבום, הוא פשוט, תמים ועיקש, והוא מתאים במיוחד כדי לצאת לדרך שקשה להחליט לשים עליה את הרגל בשביל הצעד הראשון.
		לשמוע	לקנות
3		Iron Maiden – The Thin Line Between Love and Hate
		זה נכון לגבי כל ז'אנר מוזיקלי, אני מתאר לעצמי. אבל בשבילי, זה נכון בעיקר לגבי להקות שהן חלק מז'אנר המטאל, הרחב, המלא בתת-ז'אנרים מסועפים שאני לא באמת מבין את ההבדל ביניהם – הכל תלוי במה מקור ההיכרות הראשונית שלך עם הלהקות שלוקחות חלק בז'אנר הזה. וההיכרות הראשונה שלי עם Iron Maiden היתה דרך אדי, הקמע הלא ידידותי שלהם. מאוחר יותר, ההיכרות שלי איתם היתה דרך סיפורי מסע ההופעות של הנרי רולינס, שלא היו מחמיאים במיוחד לחבורה הבריטית. רק מאוחר יותר, כשיכולתי לעבור על האלבומים ולהקשיב להם עם האוזן המנוסה של מישהו ששמע כבר הרבה, והרבה יותר גרוע – או הרבה יותר רועש, יכולתי לחזור ולהעריך את האלבומים של הלהקה הזו לפי מה שהם באמת, ואפילו האלבום הזה, אלבום מאוחר יותר בקריירה שלהם אחרי שברוס דיקינסון היה ועזב וחזר, הוא מוצלח ביחס לדברים אחרים ששמעתי ודברים אחרים שקרוב לוודאי שלא שמעתי.
		לשמוע	לקנות
4		Great Lake Swimmers – Everything is Moving So Fast
		באופן לא מפתיע באמת, Great Lake Swimmers הם בעיקר איש אחד, טוני דקר, שסביבו סובבים הרבה חברים משתנים ביערות העבותים אי שם בקנדה. את ההצלחה של האלבום שממנו השיר הזה לקוח, שיצא ב-2009, היה אפשר לאמוד כבר שמונה שנים לפני כן, כשהלהקה עשתה את דרכה להצלחה בינלאומית, לא רק קנדית, בדרך הטבעית ביותר שלהקה יכולה להצליח בה – שלושים אנשים במועדון מקשיבים למוזיקה שלהם, וכל אחד מהם מספר לשלושים אנשים אחרים. ככה גם מייקל ג'קסון התחיל, אני בטוח.
		לשמוע	לקנות
5		R.E.M. – Bittersweet Me
		באמצע הופעה בשווייץ, במהלך סיבוב ההופעות שליווה את האלבום יוצא הדופן שלהם, "Monster", נפל המתופף של R.E.M., ביל ברי, מהבימה שעליה ניצבו התופים שלו – בראש שלו השתוללה מפרצת ובשווייץ, למזלו, היו את בתי החולים והרופאים הכי טובים לטפל במשהו כזה, והוא עדיין חי, אבל כבר לא חלק מהלהקה. הם המשיכו את סיבוב ההופעות הזה, למזלנו, מאחר ומאוחר יותר באותו סיבוב הם היו מתוכננים להגיע גם לישראל, ושינו את שם סיבוב ההופעות מ"מפלצת" ל"מפרצת" (בעברית, כמובן, זה נשמע יותר טוב), ואז הם הפכו להיות מלהקה ששרדה כמעט חמש עשרה שנים בהרכב קבוע של ארבעה אנשים, ללהקה שאולי תצליח עם שלושה אנשים ואולי לא. להקות אחרות היו נכנסות לסחרור שקשה, אולי בלתי אפשרי, לצאת ממנו, מתרסקות אל תוך החור השחור שאליו מגיעות כל הלהקות שלא מצליחות להחזיק מעמד לאורך זמן, אבל R.E.M., שונים ומקוריים כהרגלם, החליטו ללכת על פתרון אחר – אלבום אחד אחרון עם המתופף הפורש, שמורכב מקטעים שהוקלטו במהלך הסאונדצ'קים של סיבוב ההופעות שגזר את גורלו ואת גורלה של הלהקה.
		לשמוע	לקנות
6		Bruce Springsteen – Highway Patrolman
		יש מעט דברים משותפים לגבי שירים שעשו מהם סרטים. אני יכול, אני חושב, לספור אותם על אצבע אחת, והם שייכים כולם, לפחות אלו שאני יכול למנות, לאמנים שהם חלק מהקלאסיקה של הרוק'נרול. ברוס ספרינגסטין, עם השיר הזה, באלבום הזה, מצטרף אליהם.
		לשמוע	לקנות
7		מאיר בנאי – את שומעת (בהופעה)
		מאיר בנאי הוציא לאחרונה אלבום הופעה כפול, "כמו אגם רוגע", וזו הזדמנות להיזכר באלבום הופעה ישן שלו, מתקופה מוקדמת יותר שבה הוא היה דתי פחות וצמא יותר להצלחה, אחרי שני אלבומים מוצלחים במיוחד שהקהל הישראלי עדיין לא הבין לגמרי. כחלק מההופעה הוא ביצע לא רק שירים שלו אלא גם גרסאות שלו לשירים עבריים ישנים, וזה, עוד שיר שאני חושד שנתן אלתרמן כתב לבתו, תרצה אתר, מתוך הדאגה שהתבררה כנכונה אליה. השיר הולחן אמנם על ידי נחום היימן, לא על ידי בנאי, אבל הוא הופך אותו לגמרי לשלו, בעזרת הקלידים של עדי דגני.
		לשמוע	לקנות
8		The Grays – Friend of Mine
		הנטיה שלי לקנות אלבומים לפעמים לפי העטיפה שלהם, ואז להקשיב להם פעם או פעמיים, היא בעייתית, מכיוון שאם השירים שבהם טובים, הם ניטעים לי בראש, והם מובילים למצבים כמו זה שמצאתי את עצמי בו היום – כורה אוזן לרדיו ומנסה להיזכר מאיפה אני מכיר את השיר שאני שומע שם. על ה-Grays לא הצלחתי ללמוד הרבה מאז ועד עכשיו, פרט לכך שהסולן שלהם הוא ג'ייסון פוקנר, לשעבר מ-Jellyfish, ושכותב השירים העיקרי שלהם הוא ג'ון בריון, אחר כך כותב שירים לאיימי מאן ומפיק רוב האלבומים שלה.
		לשמוע	לקנות
9		שלום חנוך – זה אני
		זה הקסם באמנים מהסוג של שלום חנוך – גם בגיל כזה, גם אחרי קריירה כזו מפוארת, הוא עדיין מסוגל להוביל אותך בדרכים מוזיקליות שלא הכרת לפני כן.
		לשמוע	לקנות
10		Paul Simon – American Tune
		יש מעט מאד משוררים שמסוגלים לשרטט את הנוף התרבותי, את אבני הבניין של המדינה שהם חיים בה, בכשרון גדול כמו זה של פול סיימון. אם יום אחד יהיה צורך להחליף את ההמנון של ארצות הברית במשהו מציאותי יותר, השיר הזה של סיימון, מאלבום הסולו השני שלו אחרי שנפרדו דרכיהם של ארט גרפונקל ושלו, הוא קנדידט לא רע בכלל.
		לשמוע	לקנות
11		Badly Drawn Boy – Cause a Rockslide
		אם עוצמים את העיניים ומקשיבים לשיר הזה, או לכל שיר אחר מאלבום הבכורה של דיימון גוף, אפשר לדמיין בדיוק כמו מה השיר הזה נשמע – אסופה של דברים שיש להם איזושהי מהות פונקציונלית משותפת, אבל שלא אמורים להיות ביחד, מודבקים בסלוטייפ ונשארים מחוברים רק בעזרת מעט תקווה, מעט אמונה והרבה אקורדים שמהדהדים נכון.
		לשמוע	לקנות
12		Radiohead – Motion Picture Soundtrack
		היו שלושה, בעצם: זה שהיה אמור להיכנס לפסקול של סרט ולא נכנס, זה שלא היה אמור להיכנס לפסקול של סרט וכן נכנס, וזה – שיש לו שם של פסקול של סרט אבל הוא לא שייך באמת לאף אחד. במהלך המטמורפוזה המרהיבה של רדיוהד מלהקת רוק שנמצאת כמה שלבים יותר גבוה בסולם משאר הלהקות של עידן הבריטפופ, ללהקת פוסט-רוק שעושה דברים שלהקות אחרות רק חולמות לעשות, היה אפשר לשמוע את הניצנים של מה שהם הלכו לעשות בגרסאות אקוסטיות בהופעות, וכמעט בכל המקרים, לאורך הזמן שעבר מאז וכאשר השירים מצאו את דרכם לאלבומים בעיבודים נרחבים יותר מהגיטרה האקוסטית של ת'ום יורק – מי מהם מוקדם ככל האפשר ומי מהם, כמו "Nude", רק באלבום הלפני אחרון שלהם, ההבדל בין השיר המקורי לבין העיבוד שבו התקבע באלבום היה תמיד מדהים, כמו בשיר הזה, למשל, שבו השירה של ת'ום יורק נבלעת בתוך שכבות של פיסות מוזיקה מהעולמות הבאים.
		לשמוע	לקנות

את האוסף אפשר למצוא כאן, למשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – ביקום מקביל, "Community" הפכה לסדרה כל כך מצליחה, שנעשה סרט בעקבותיה בכיכובו של טום הנקס.  גם כאן, בעצם.

היא עבודה, עבודה ועוד עבודה.

הסיבה שהגוספל לא יהיה כאן השבוע היא ש, גם במסגרת העבודה, אני טס השבוע לקליפורניה שטופת השמש (אני מקווה, לפחות, שהיא שטופת שמש).

בינתיים אני יכול להשאיר אתכם עם כמה דברים קטנים:

מי מכם שהיה חלק מסצינת האינדי העברי-לועזי המוקדמת של לפני כמעט עשר שנים, אם על הבמות ואם בקהל, בוודאי זוכר את הג'ונסונס, להקה מוצלחת במיוחד מאז.  עומר עדולם, סולן הלהקה, עזב לאנגליה אחרי שהלהקה הוציאה את האלבום הראשון והיחיד שלה, ועכשיו הוא חוזר להופעה אחת עם הלהקה האנגלית השניה שלו כבר, Young Paul.  הם יופיעו ב"אוזן בר" ב-12.6 בשעה 22:30.

אחרי שכתבתי בשבוע שעבר על האלבום הגנוז של דיוויד בואי שמצא את דרכו לרשת, "Toy", נמרוד עזר לאלו מאיתנו שהיו מאותגרים לינקאית, שלא הספיקו או שהצליחו לצאת מתחת לאותו הסלע והפנה אותנו ללינק הזה, שממנו אפשר להוריד את האלבום די בקלות.

אותה נסיעת עסקים לקליפורניה, על כמה וכמה החסרונות שבה, מוסיפה עוד שניים – אני אפספס גם את ההופעה של ה-Swans וגם את שתי ההופעות של ה-Twilight Singers. מה שאומר, מצד אחד, שלא אוכל לראות את ההופעות, ומצד שני, שלא אוכל לכתוב עליהן.  מי מכם שיצליח לעשות את הראשון, ומוכן לעשות את השני, מוזמן להיות אורח בגוספל – כתבו לי הודעה כאן לפני ההופעות.

לסיום – כשראיתי את תאריך פרסום הסרט הזה בחנויות הורדה חוקית כאלה ואחרות (לפני שהוא יוצא לקולנועים), קיוויתי שמדובר במתיחה של היום הזה.  כשראיתי את הטריילר לסרט, קיוויתי שלא, מפני שזה סרט שהוא אבסורדי וברוטאלי כמעט באותה מידה.  יש לו מסר, ואת המסר הזה הוא מעביר בהרבה דם.  הרבה הרבה דם.

1.   לפני הכל

מייקל ג'ירה ו-Swans מזמינים אותנו, האנשים בקצה השני של הווידאו, באופן אישי לבוא ולראות את ההופעה שלהם ב"בארבי" ב-12 לאפריל.  אני פחות מתרשם מהבחינה הזו מההזמנה כמו שאני מתרשם מהדגמת הרעש הצרוף שמתרחשת בסרטון קצת אחרי זה.

הבוקר התעוררתי לחדשות משמחות במיוחד:  "Toy", האלבום של דיוויד בואי שנגנז ופינה את מקומו ל-"Heathen" בתחילת העשור הזה, דלף לרשת היום.  כל הנסיונות שלי למצוא אותו עלו בתוהו, בינתיים, אבל שירים ממנו אפשר למצוא כבר עכשיו ביוטיוב, ואני בכל מקרה מאחל לכם הצלחה יתרה בלמצוא את האלבום. [שמועות עקשניות אומרות שעכשיו, אחרי שהאלבום הודלף לרשת, הוא גם ייצא באופן רשמי.  אני מקווה שהן נכונות.]

לופר הוא מעין מכשיר אלקטרוני שכזה שמאפשר למוזיקאים להקליט את עצמם ולשלוט על ההקלטה באמצעות דוושה, תוך שהם ממשיכים לנגן.  מצד אחד, הוא מאפשר לאמנים כמו אנדרו בירד, אימוג'ן היפ וקאקי קינג, וגם רדיוהד בזמנים טובים, להופיע וליצור את האשליה שיש להקה שלמה, אולי אפילו תזמורת, על הבמה ולא אדם אחד.  ומצד שני גיאחה, שאחראי על בלוג האב כאן, ומתן נויפלד, שאחראי על "אינדינגב", החליטו ליצור פסטיבל על טהרת המכשיר הזה ומוזיקה ישראלית.  יהיו שם, בין השאר, אייל תלמודי, עוזי פיינרמן רמירז, דויד פרץ, סגול 59 ומיכל לוטן, וכל זה יתרחש ב"אוזן בר" ב-7.4.

2.  ערב ערב

אני מסוג האנשים שיש להם רשימות מוכנות של דברים תרבותיים מועדפים, למקרה שמישהו אי פעם ישאל, ולכן זה לא מפתיע, בטח, שיש לי רשימה מוכנה וממוספרת של שירים ישראליים אהובים. בראש הרשימה הזאת נמצא, ועוד לא נמצא שיר שיחליף אותו, ״נגד הרוח״ של שלום חנוך. אני לא יודע בדיוק להסביר למה – זה שיר רוק בסיסי, מנקודת מבט מוזיקלית, לא מהסוג שאני נוטה להעדיף בדרך כלל, אבל יש משהו במילים – הפשטות הגאונית שבאמירה ״תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר״, הסקסופון הבטוח בעצמו של ירוסלב יעקובוביץ׳ לאורך השיר, הפתיחה שהיא כולה עסקים ושום דבר ממנה הוא לא התפרפרות מיותרת. אולי ההרגשה ששלום חנוך חשב על השיר הזה יום אחד, אולי באמצע טיול רגלי חסר מעש במשמרות, וחיכה בסבלנות עד שיגיע הרגע הנכון לשיר אותו.
אחת מהסיבות שהשיר הזה הוא כל כך יפה, וכל כך ישראלי, בעיניי, היא שזאת דוגמא מצוינת למצב הטבעי של שלום חנוך – משקיף מהצד במשיכת כתפיים על מצב שהוא יכול רק לתאר, לא למנוע. ככל שעוברות השנים, נדמה שהמצב הזה הופך להיות אפילו יותר טבעי בשבילו, ועכשיו נראה שנוסף לו עוד רובד – הוא לא משקיף רק מהצד, אלא גם ממרחק השנים.

סבלנות מוזיקלית, עושה רושם, היא אחד מהמאפיינים הכי בולטים אצל שלום חנוך.  הוא מנגן את המוזיקה שהוא מנגן, כותב אותה, מבצע אותה ומקליט אותה, בדיוק ברגע הנכון, לא מוקדם מדי ולעולם לא מאוחר מדי.  ואין דוגמא טובה יותר לזה מ"ערב ערב", אלבום שלו שיצא בשלהי העשור האחרון של המאה שעברה, בזמנים שבהם דעכנו, לאט לאט, כולנו.  מאז הוא שם עוד שלושה אלבומים באמתחתו, אחד, מוצלח במיוחד, באיחוד שזמנו כבר הגיע עם אריק איינשטיין, אבל האלבום הזה היה ונשאר האלבום המועדף עליי שלו, כאלבום שלם.  את שתי הסיבות העיקריות לכך אפשר למצוא כבר בצלילים ובמילים שפותחים את האלבום.  "כבר מזמן לא השתתפתי בצילום הקבוצתי," הוא שר בזמן ששאר הכלים מגששים את מקומם ומוצאים את הצעדים שבהם הם צריכים לצעוד מסביבו.  זה אלבום של אמן שנוח לו בתוך העור שלו, בתוך הנישה הגדולה שחצב לעצמו בנוף המוזיקלי הישראלי, ושל הלהקה שלו, שמנגנת איתו כבר שנים ומנחשת את הצעדים שלו עוד לפני שהם מתרחשים. ירוסלב יעקובוביץ', השותף הכמעט נצחי לימי הרוק'נ'רול של שלום חנוך, מחוזק כאן בחטיבת נשיפה שלמה שכוללת גם את אבישי כהן, משה לוי שם את ידיו על הקלידים וברק חנוך, שהחליף את ארז נץ בתור הגיטריסט הקבוע של חנוך, משתתפים באלבום ביחד עם קבוצה מכובדת של נגנים אחרים.  לואי להב, שיש לו תפקיד מרכזי בהפיכת שלום חנוך למעין ברוס ספרינגסטין ישראלי, התייצב שוב מאחורי הקונסולה.  אבל האלבום הזה לא היה אלבום רוק'נ'רול נוקב כמו אלבומים אחרים של חנוך, בטח לא אלבום בוטה ופוליטי כמו האלבום שקדם לו, "א-לי-מות".  הפעם, זה היה אלבום של מבט לאחור, לפעמים משועשע, לפעמים מתגעגע, לפעמים משלים עם הנסיבות.

יש כאן מבט חטוף, לא ממצה, על כל הקריירה המוזיקלית של שלום חנוך – מהאלבום הראשון, באנגלית, ששיר מתוכו, מתורגם לעברית ("מת לישון") נמצא כאן, דרך הגיחה הקצרה של כלי הנשיפה ל"שיר ללא שם" ב"אם לא הייתי אוהב", ועד לימי שירי המחאה והמצב-כמו-שהוא שהיו שיא הקריירה המוזיקלית של חנוך, מאז "מחכים למשיח" ועד האלבום שקדם לזה.  הוא נזכר באביו, שנתן לו את הגיטרה הראשונה, ומשלים, בשיר שסוגר את האלבום, עם עצמו בתור אדם מבוגר בעיר של אנשים צעירים.  כל השירים באלבום הוקלטו באבחה אחת, בלי עצירות, בלי היסוסים ובלי הקלטות מחדש.  מה שנמצא באלבום, מה שנשמע כהקלטה מושלמת, בטוחה בעצמה, וחסרת טעויות, היא פרי היכולת של כל הנגנים שבאולפן לשוחח אחד עם השני דרך כלי הנגינה שלהם בלי מילים, והיכולת של שלום חנוך לנתב את הנגנים לכיוון הנכון, לדעת מתי ומה לנגן, וגם מתי ומה לא לנגן ובאילו מקומות להשאיר את השקט כמו שהוא, לא מוטרד.  האלבום הזה הוא אלבום של כפכפים וכובע קש לבן שמוט על עיניים, הרבה יותר משהוא אלבום של נהמות חשוקות שיניים, ובמקומות שבהם יש באלבום הזה נהמות חשוקות שיניים, הן נעשות מרופדות על צלילים של כלי נשיפה וגיטרות רגועות.

האלבום הזה הוא כל כך טוב בעיניי, גם מפני שגם עכשיו, אחרי עשרות פעמים ששמעתי אותו בהזדמנויות שונות, אני עדיין מוצא בו הפתעות חדשות – שירים שנשמעים לי אחרת ממה שהם נשמעו פעם, פינות קטנות של סאונד ומוזיקה שלא הבחנתי בהן, מילים שמתחברות ביחד ומהדהדות הרבה יותר בהחלטיות ממה שהצליחו בפעמים הקודמות שבהן שמעתי את האלבום.  אפילו העטיפה של האלבום, תמונה של חנוך מביט למעלה באריזת קרטון לא יומרנית, מצליחה להפוך להיות לחלק בלתי נפרד מהאלבום, שיש בו, בכולו, משהו שהוא שורשי ואורבני כאחד.

אחר כך יבואו נסיונות מוזיקליים של חנוך להתנסות בדברים אחרים, שונים – שיתופי פעולה מוזיקליים עם אריק איינשטיין, שוב, עם מוניקה סקס ועם שלמה ארצי.  הופעות אקוסטיות, ואחר כך חשמליות, ואחר כך ביקורים חטופים באלבומים מהעבר.  אבל בנקודת הזמן הזו, שנתיים אחרי שהעולם התהפך וארבע לפני שהוא יתהפך שוב, בעיר שהשמש חיממה ושהגשם לא באמת הרטיב, שיש בה ים ויבשה ומוזיאונים ומגדלים והמולה אינסופית ושלווה שאי אפשר להסביר אותה, שלום חנוך מציב רגל אחת בכאוס האורבני ורגל אחת בשלווה שבאה בגיל שבו הוא יכול כבר להביט אחורה אל קריירה מוזיקלית מוצלחת במיוחד, ולכתוב על זה שיר.  ועוד שיר.  והשיר האחרון הוא כל כך רחוק, שמקומו בטח לא באלבום הזה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – אחרי שהכריח את מק'דונלדס להפוך את התפריט שלהם ליותר בריא, כביכול, מורגן ספרלוק עושה סרט על פרסום מוצרים מוסווה בתוך סרטים, בסרט תיעודי שממומן כולו על ידי פרסומות מוסוות.

1. לפני הכל

שני אורחים נוספים בארץ הם שניהם מתופפים אדירים שכדאי לראות בהופעה – ג'ו ג'ו מאייר, מתופף שוויצרי-אמריקני, הוא בין המתופפים הבודדים שאני שמעתי עליהם, לפחות, שמנגנים Drum and Bass בתופים חיים.  הוא מופיע ב"בארבי" ב-22 לאפריל.  ודייב ווקל, אחד מגדולי מתופפי הג'אז החיים, מגיע לארץ להופעה עם טריו ג'אז שמכיל גם את עוז נוי הישראלי ודריל ג'ונס, ב-12 במאי ב"זאפה" הרצליה, ולמחרת ב"זאפה" תל אביב.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  נייט דוג, ששמו האמיתי הוא נת'ניאל היל, השאיר אחריו קריירה מוזיקלית מכובדת כזמר ואיש היפ הופ, והקליט 3 אלבומים משל עצמו, חוץ מהעבודה המשותפת עם מגוון גדול מאד של אמני היפ הופ ו-R&B.  אבל קרוב לוודאי שהוא זכור, וימשיך להיות זכור, בזכות העובדה שהוא שר את הפזמונים החוזרים ב-"Regulate" של וורן ג'י.  הוא נפטר בגיל 41 אחרי שלקה בשבץ פעמיים בשנים האחרונות.  וג'ט האריס, הבאסיסט של ה-Shadows, שניגן בקטעי רוק'נ'רול קלאסיים כמו "Rock On" של קליף ריצ'ארד ו-"Apache" של הלהקה עצמה, נפטר בגיל 71 מסרטן.

2. דמעה אחת בתוך הנהר

בימים ההם, שנתו של ברוס ספרינגסטין נדדה.  לעתים רחוקות הוא היה חולם, אבל כשהיה חולם, הוא היה מרחף לאורך ולרוחב ארצות הברית, מהחוף המזרחי לחוף המערבי ובחזרה, וכשהיה מזהה מישהו, ממרחק, שנראה לו מעניין, הוא נכנס אל תוך גופו וחי את החיים שלו לזמן מה.  מדי פעם יצא מזה שיר.  כשהתעורר, הוא היה זוכר מספיק כדי לכתוב משהו מהרשמים שלו על פנקס קטן שהחזיק ליד המיטה.  אחר כך, ברגעים עירניים יותר, הוא איגד את החלקיקים הקטנים של חיים אמריקניים לשירים גדולים יותר, והזמן שעבר בין האלבום הקודם להקלטות האלבום הנוכחי הספיק לו כדי למלא שני אלבומים.

אם תקשיבו טוב, מאחורי ההפקה המהוקצעת אבל המיושנת של האלבום הכפול הזה, "The River", תוכלו לשמוע את הזרעים לכל הדיסקוגרפיה הבאה של ספרינגסטין מתחילים לנבוט.  מהאינטימיות האקוסטית המהוססת של "נברסקה", שיבוא מיד אחריו, לאגרופים המורמים והקולות הרמים של האלבומים שיהפכו את הבוס למוזיקאי של מהלומות סנייר ופזמונים המנוניים.  מהקצוות הרחוקים של ההסטוריה המוזיקלית האמריקנית לקצוות הפרומים של הפוליטיקה והכלכלה האמריקנית שהתרחשו בזמנים שבהם האלבום נכתב.  ספרינגסטין משלב שם כמעט את כל הסגנונות המוזיקליים שמבעבעים ברחבי ארצות הברית – רוק'נ'רול, בלוז, זיידקו, בלוגראס.

כמו באלבומים קודמים, האלבום הזה נפתח כמעט מיד בספיחים הקצביים של "The Ties That Bind", ומסתיים בצורה חרישית, בגרסת הכיסוי הבלוגראסית ל-"Wreck on the Highway", שנעלמת מהאוזניים, ואז חוזרת וממשיכה מעט אחרי שברוס ספרינגסטין עוזב את החדר.  בין לבין, הוא מספיק לבצע כמה גרסאות שונות להמנוני הרגליים הרוקעות והאגרופים המורמים שלו, כמה שירי רוק'נ'רול שמרחיבים, מפתחים ומאתגרים את השבלונה הרוק'נ'רולית המוכרת, וכמה שירים שקטים יותר ומדודים יותר, שבמילים שלהם ספרינגסטין מבתר בכנות ברוטאלית את האידיליה שבחיים בעיירה תעשייתית קטנה.  שורות כמו "the judge put it all to rest" בשיר הנושא של האלבום, או "I guess we're too much of the same kind" ב-"Independence Day" מהדהדות באוזניים הרבה אחרי שהשירים נגמרים ומפנים את המקום לשירים אחרים.

ספרינגסטין חוזר גם כאן, באלבום הכפול הזה, על האמיתות המשונות שהוא מתעקש עליהן מאז האלבום הראשון שלו, אבל עכשיו נדמה שהאמיתות האלה מתפשטות על פני שטחים נרחבים יותר בארצות הברית, וספרינגסטין הופך להיות ממעין נביא של מדינת החוף הקטנה שגדל בה לנביא של כל המדינות האחרות שנאבקות תחת עול הכלכלה הבעייתית של הזמנים ההם – כל מה שנמצא בחוץ, הוא אומר, זהה למה שנמצא בפנים.  אין טעם לברוח מהעיירות התעשייתיות הקטנות שנדמה כאילו הגורל של כל מי שנולד בהם הוא לחיות את אותם החיים של מי שמת בהם, מפני שהתוצאה של בריחה כזו תהיה חזרה לאותו מצב, או חזרה למצב גרוע יותר.  ההבדל הוא שהפעם ספרינגסטין מוצא תקווה דווקא בעיירה הקטנה עצמה, זו שהגיבורים שלו עזבו פעם אחר פעם, משאירים הרבה מאד אבק והרבה מאד חלומות שבורים מאחוריהם.  האלבום הזה עטור אמנם בשברון לב, כזה כמו שאפשר למצוא בשיר הנושא, ובשירים כמו "Jackson Cage" ו-"Point Blank", אבל כמעט בכל אחד מהשירים האלה יש גם איזשהו אלמנט של תקווה. אפילו בשיר הנושא, אחד מהרגעים העגומים יותר באלבום הזה ובדיסקוגרפיה של ספרינגסטין כולה, בכל שפל נוסף של החיים של מספר השיר, הוא יכול לצלול אל תוך הנהר, והנהר מזכך את כל מה שהיה ואת כל מה שהולך לקרות.  בנהר, המים זורמים במורד הקריירה המוזיקלית של ספרינגסטין ומשאירים שם, לאורכי החופים, אוצרות.

3.  נברסקה

הזמן הגיע לאלבום הבא בסדרת ההאזנה המודרכת לאלבומים של ברוס ספרינגסטין, והאלבום הזה הוא יצירת המופת האקוסטית שלו, "נברסקה".  הנה עשרה פרטים מעניינים יותר ופחות עליו:

1 האלבום הוקלט ברובו בלילה אחד, על טייפ ארבעה ערוצים, בחדר השינה של ספרינגסטין, ותוכנן לשמש כדמואים לאלבום הבא, שהיה אמור להיות מוקלט עם ה-E Street Band.  ספרינגסטין העדיף לשמור את הגרסאות המחוספסות והמינימליות של השירים שהקליט והוציא אותן כאלבום.  באחת מהפעמים הבאות שבהן הקליט דמו על טייפ ארבעה ערוצים והחליט לשמור את הדמו ולא לפתח אותו לשיר מלא, הוא זכה עליו באוסקר.

2 ההקלטות עם ה-E Street Band בוצעו בכל זאת, והאלבום המוקלט עם הלהקה היה אמור להיות זה שייצא לאור, אבל מאחר והמפיקים וספרינגסטין העדיפו את הגרסאות האקוסטיות, הפולקיות יותר, ההקלטות החשמליות נגנזו.  במהלך השנים נשאלו גורמים שונים הקשורים להפקת האלבום אם ההקלטות החשמליות אי פעם יראו אור והתשובות היו ברובן שליליות. "הגרסה הנכונה של נברסקה היא זו שיצאה לאור," אמר ג'ון לנדאו, המנהל של ברוס ספרינגסטין.  אבל לפי סדר האלבומים שזוכים לגרסאות מיוחדות של חגיגות 30 השנה, האלבום הזה הוא אחד הבאים בתור – הוא יחגוג שלושים שנה ב-2012.  ואז, אולי כן נזכה לשמוע את ההקלטות האלה.

3 שיר הנושא, הפותח את האלבום, מבוסס על סיפור אמיתי, של רוצח סדרתי בשם צ'ארלס סטארקוות'ר וחברתו הקטינה קאריל אן פיוג'יט, שהיווה השראה לסרט בשם "Badlands".  לספרינגסטין יש שיר באותו השם, אבל הוא לא קשור לסרט.  במקרה, יש גם סרט שנקרא "אטלנטיק סיטי" שיצא באותה שנה שבה יצא האלבום, אבל הוא לא קשור לשיר מתוך האלבום באותו השם.

4 הסיפור שבשיר "Highway Patrolman" היווה את הבסיס לסרט הראשון של שון פן כבמאי, "רץ אינדיאני".

5 בניגוד למה שרבים, אולי, חושבים (אני, לפחות), "State Trooper" וההד המוגזם בכוונה שבו הושפעו מ-"Frankie Teardrop" של Suicide, ולא להיפך.

6 בארצות הברית לא יצאו סינגלים מהאלבום הזה כלל.  באנגליה יצאו שני סינגלים, לאחד, "Atlantic City", צולם קליפ, שחור-לבן, מינורי ואינטימי כמו האלבום כולו.  זה לא הפריע לשלושה מהשירים באלבומים לצעוד בשלושים המקומות הגבוהים במצעד הקטעים מאלבומים המושמעים ביותר ברדיו של Billboard.

7 לא רק השירים שנמצאים באלבום נוצרו כתוצאה מליל ההקלטות הזה בחדר השינה של ברוס ספרינגסטין.  בין השירים האחרים שספרינגסטין הקליט גרסאות דמו שלהם היו "Born in the USA" ו-"Pink Cadillac".

8 "Well, they blew up the chicken man in Philly last night" – היא השורה שפותחת את "Atlantic City".  איש העוף הוא פיליפ טסטה, מאפיונר שנהרג באמצעות פצצה שהוטמנה בביתו בפילדלפיה שנה לפני שהאלבום יצא.

9 ספרינגסטין מתאר את הדמות הראשית כמישהו שיש לו חובות שאדם ישר לא יכול להחזיר (במילים האלה בדיוק) בשני שירים שונים באלבום – "Atlantic City" ו-"Johnny 99".

10 שם השיר "Mansion on the Hill" לקוח מהמילים של השיר "Cyprus Avenue" של וואן מוריסון, ובתורו נתן את ההשראה לשיר באותו השם של Alabama 3.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – החיים הנסתרים של הדבורים.

1. לפני הכל

ב-2001, שדרן של WFMU בשם גלן ג'ונס שבר את שיא גינס לשידור תכנית הרדיו הארוכה ביותר.  היא נמשכה כמה ימים, במהלכם הוא נשאר ער, ובעקבות העובדה שנשאר ער, הזיות העבירו לו את הזמן בחלקים האחרונים של השידור.  היום, WFMU, שמשדרת מוזיקה מאתגרת מכל מיני תחומים ומתעקשת לא לשדר פופ מיינסטרימי בכלל, נאבקת על חייה הכלכליים, כמו כל שנה, בעצם, ולצורך העניין הזה הם פצחו בשבוע שלם של מרתונים להתרמה, שמסתיימים הלילה .  בין כל האמנים שהתנדבו לסייע להם ולתרום משהו אפשר למצוא גם את יאיר יונה, שנתן בוטלג שהוקלט בהופעה חיה החודש, ב"אוגנדה".  אפשר גם לאמץ שדרן או ציון דרך בבניין התחנה למשך השנה הקרובה, ובכלל, חשוב לשמור על תחנות כאלה בחיים.  אחרת כל מה שיישאר לנו יהיה תחנות של רובוטים שמשדרים בחירות רנדומליות מתוך רשימה סגורה.  קצת כמו גלגל"צ.

2. Versus the Spin – February Edition

פברואר היה חודש כל כך קצר, וכל כך מלא עניין, שכמעט ושכחתי שהגיע הזמן לאוסף החודשי.  אבל הנה הוא, כמעט בדיוק בזמן:

1		Hugh Laurie and Lisa Edelstein – Get Happy
		בשביל סדרה שהצליחה לשמור בצורה קונסיסטנטית, פחות או יותר, על עניין במשך שבע עונות, "האוס" ידעה כבר את הרגעים ההזויים והבלתי צפויים שלה. אבל שום דבר לא היה יכול להכין אותנו לפרק האחרון ששודר, שהכיל בין השאר סצינות משני סוגי סיטקומים, שחזור של הסצינה האחרונה ב"קיד וקאסידי" וזומבים, אבל השיא שלו, לפחות מבחינתי, היה זה – קטע מחזמרי שנשמע כאילו שבאז לרמן וטים ברטון חברו יחד כדי לביים אותו, ונתנו לג'ייסון פירס, מנהיג Spiritualized, לערוך את השיר – שהוא לכשלעצמו סטנדרט מחזמרי שידוע במיוחד בזכות הביצוע של ג'ודי גרלנד בשלהי הקריירה הקולנועית שלה.
		לשמוע
2		Spiritualized – I Didn't Mean to Hurt You
		אחד מהאלבומים המוצלחים יותר של Spiritualized, בעיניי, הוא דווקא אלבום שהוקלט בהופעה יחידה שערכו, ב-1997, ב-Royal Albert Hall בלונדון. הוא הכיל את כל מה ש-Spiritualized ידעו לעשות טוב במיוחד, ותזמורת שלמה. עכשיו, כמעט חמש עשרה שנים אחר כך, Spiritualized מתכוונים להופיע שוב ב-Royal Albert Hall, שוב עם תזמורת, ומכיוון וההופעות האלה הן לא שכיחות, בטח לא בהרכב הזה, קרוב לוודאי שגם ההופעה הזו תמצא את דרכה לדיסק וקרוב לוודאי שגם היא תהיה אחת מהאלבומים הטובים יותר של הלהקה. היא גם עשויה להיות הופעה טובה יותר מזו הקודמת, משתי סיבות עיקריות: היא מתרחשת כמה שנים אחרי שג'ייסון פירס הספיק לגעת בתחתית המוחלטת של חיים שיכל להגיע אליה, ואחרי שהספיק להתפכח ולחזור לעצמו, והיא מתרחשת אחרי שיצא האלבום שמכיל את היצירה המושלמת הזו.
		לשמוע	לקנות
3		HEALTH – Severin
		שום דבר לא יכול להכין באמת לרעש הצרוף שעומד מאחורי המוזיקה של HEALTH, שהיא מוזיקה שצריכה להיצרך, ולהיות מוערכת, בסקאלה אחרת לגמרי מזו שמוזיקה אחרת עובדת בה. אחרי שמפלסים את הדרך בתוך הרעש הזה שפותח את השיר, מגלים שבעצם מסתתר מאחוריו שיר פוסט-פאנק ומאחוריו מסתתר עוד אחד, סבוך יותר ואוורירי יותר כאחד.
		לשמוע	לקנות
4		The Fatima Mansions – 1000%
		למשך מספר מועט מאד של שנים, בפרק הזמן שהפריד בין עשור אחד לשני, באיזור ספציפי באנגליה, כל המוזיקה התמזגה לקבוצה מצומצמת של תת-ז'אנרים שהשלימו אחד את השני והחמיאו אחד לשני, חלק מהם נעו לכיוון הכבד והרוקי יותר, חלק נעו לכיוון האלקטרוני והקופצני יותר, ומעט מן הלהקות שלקחו חלק בקיץ האהבה הזה, כמו Fatima Mansions, ידעו לשלב במידה קצת מזה וקצת מזה.
		לשמוע	לקנות
5		Henry Rollins – Verbal Diary (June 12)
		הנרי רולינס, שחגג חמישים בחודש שעבר, מוכיח בקטע היומן המוקלט הזה שלו, שאפשר גם להצטרף אליהם וגם לנצח אותם.
		לשמוע	לקנות
6		Glen Phillips – Something's Always Wrong (live at the Middle East Upstairs)
		חלק מהרשימה הארוכה של אמנים שהנרי רולינס מתאר, קטע אחד למעלה, כדוגמאות למוזיקה שהופכת להיות חלשה ומתנצלת, הוא Toad the Wet Sprocket, הלהקה לשעבר של גלן פיליפס, שהמשיך בקריירת סולו מצליחה יחסית. אבל גם מוזיקה כמו זו של הלהקה, שגלן פיליפס בוחר לבצע לבדו כאן, וגם שלו עצמו, היא מוזיקה רצויה בסיטואציות מסוימות, והמוזיקה של גלן פיליפס, באופן אירוני, מתאימה דווקא לאחרי צהריים עצלים באיזשהו מקום בדרום קליפורניה.
		לשמוע	לקנות
7		Twilight Singers – Never Seen No Devil
		את השכבות מעל המוזיקה של Twilight Singers, במיוחד באלבום האחרון, צריך לקלף לאט, בזהירות. מאחורי כל השכבות האלה, בתחתית התמונה שמתחילה בירח שניבט מלמעלה ונגללת למטה, אפשר למצוא את מה שגרג דולי מדבר עליו. אבל קודם צריך לעבור דרך כמה וכמה מדורי גיהנום, כאלה שנשמעים רגילים וחדגוניים לפעמים אבל מסתירים מאחוריהם, כשמקלפים את השכבות שלהם, עולם מוזיקלי עשיר לא פחות.
		לשמוע	לקנות
8		Radiohead – Codex
		יש מעט מאד להקות, שמוציאות מעט מאד אלבומים, שמרופדים בכל כך הרבה דיבור, הערכות, ספקולציות, ביקורות, תלונות. נדמה שלמוזיקה של רדיוהד עצמה לא ניתנה הזדמנות במהלך כל מסכת הדיונים הזו, וחבל, מפני שכשכל האבק שכך ואנשים עברו הלאה, לאלבומים מצופים אחרים, המוזיקה נשארה והיא בהחלט מתחילה להסכים איתי. והשיר הזה, שהתאהבתי בו מהשמיעה הראשונה, ממשיך להישמע יותר ויותר מושלם ככל שהוא מושמע באוזניי, כאילו שכשהאלבום יצא, הוא הגיע מעט רופף, והוא רק הולך ומתהדק מהאזנה להאזנה.
		לשמוע	לקנות
9		Cobra High – Paper Gods
		רוב להקות ה-Math Rock, אלו שלוקחות חלק בז'אנר שמהותו היא נגינה במקצבים ומשקלים משתנים, לעתים תכופות מאד, נוטות לכיוון הכבד יותר של הז'אנר ובדרך כלל מנגנות במקצבים ומשקלים מהירים מלכתחילה. Cobra High מצליחים להפוך את הז'אנר המורכב הזה לפופי ונגיש, ועל זה מגיע להם קצת יותר מההבלחה הקצרה מאד לתודעת הציבור, וההיעלמות הכמעט מוחלטת לאחר מכן.
		לשמוע	לקנות
10		Bruce Springsteen – Fade Away
		האלבום הכפול של ברוס ספרינגסטין נתן לו מספיק מרחב מחיה כדי לכלול בו מגוון של שירים, חלקם מהירים וקצביים יותר ומרמזים על מרדפים לאורך כבישים ארוכים, או על שהות תזזיתית וחסרת מנוחה בעיירה קטנה, וחלקם איטיים ומדודים יותר, כמו זה, שמתקרב קרוב ככל האפשר לסוף האלבום ועדיין שומר בתוכו מעט מהגרעין המלהיב שטמון בחלק גדול מהשירים האחרים באלבום הזה.
		לשמוע	לקנות
11		Neon Neon – Belfast
		מעט השנים האחרונות יצרו אינפלציה זעירה של להקות, שעושה רושם שמצאו את עצמן, מרגע שנוסדו, בעשור הלא נכון. Neon Neon, החל מהסינתיסייזרים שמעטרים ומעצבים את השירים שלה וכלה בתמונות המוקפדות המציגות איקונים של שנות השמונים, יוצרים את הרושם כאילו שהם נולדו עשרים שנים מאוחר מדי, אבל מאחורי החזות המוקפדת והניחוחות האייטיזיים, הם בעצם שני אנשים שרחוקים משנות השמונים כפי שאפשר להיות רחוק – גראף ריס, הסולן של Super Furry Animals, ובום ביפ, אמן היפ הופ.
		לשמוע	לקנות
12		Greg Laswell – Take Evertyhing
		גרג לאסוול היה אמן אלמוני, לפחות מבחינתי, עד שהקול שלו תפס את אוזני באמצע פרק של "Dollhouse". הוא ביצע שם גרסה של "Your Ghost" של קריסטין הרש, ובאי.פי. שממנו השיר לקוח יש עוד מספר שירים, שלאסוול לוקח ממחוזותיהם החרישיים והעדינים ומעניק להם טיפול ששומר עליהם שלמים ושבירים עדיין.
		לשמוע	לקנות

את האוסף אפשר למצוא, כרגיל, כאן במשך השבועיים הקרובים.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – סיפור של פטריוט אמיתי.

1. לפני הכל

אמני ג'אז, הם רוצים רק לנגן.  לא אכפת להם כל כך מחרמות כאלה או אחרים.  זאת אולי אחת מהסיבות שבמיוחד בתחום הזה של הופעות, מתווספים עוד ועוד שמות לרשימת ההופעות המכובדת מחו"ל שמתהווה פה, בהמשך השנה.  הנה – ג'ורג' בנסון, שהוא בעיקר גיטריסט ג'אז וגם קצת זמר ג'אז רך, יגיע להופעה אחת ב-21 ביולי באמפי קיסריה.

ביום שישי, ה-18 לחודש, יתרחש אחד מהימים האהובים עליי בשנה (או, מסתבר, פעם בשנתיים), "יום האף האדום" באנגליה.  האנגלים, שיכולים ללמד את כולנו – ולמזלנו גם מנסים לעתים קרובות – איך לעשות מוזיקה ואיך לעשות קומדיה, נותנים הרבה מאד משניהם בערב התרמה אחד שמוקדש לדבר אחד בכל פעם – השנה התרומות הולכות למניעת מלריה ושיפור החיים של חולי מלריה באפריקה, מטרה ראויה (ומאד קלה להשגה) לכשלעצמה.  השנה (אולי זה ככה, בעצם, בכל הזדמנות) האירועים שנערכים על ידי הארגון שיזם את היום הזה, "Comic Relief", מתפרשים על פני זמן רב יותר – בסוף השבוע האחרון, למשל, דיוויד ווליאמס איתגר את עצמו ואת הצופים בעשרים וארבע שעות רצופות של תכניות פאנלים ושעשועונים בהשתתפותו.   רוב השידורים של היום עצמו קרוב לוודאי שיוגבלו לערוצי הטלוויזיה של הבי.בי.סי. ולברי המזל מבינינו שחיים באנגליה ויכולים ליהנות מזה, אבל – וזו המטרה של הברבור ארוך הטווח הזה – לתרום לארגון אפשר מכל העולם, ואפשר לעשות את זה בכל מיני דרכים, בין השאר באמצעות רכישת חולצות טי שירט מעוצבות (זו של אדמונד בלקאדר עם אף אדום אזלה, למרבה הצער, אבל נשארו עוד כמה מעניינות), או באמצעות רכישת אפים אדומים (שהשנה יש להם פרצופים), או באמצעות סתם תרומה – כילה למיטה כדי למנוע מיתושי אנופלס לעקוץ ילדים בשנתם עולה קצת יותר מ-20 שקלים.  שזה מחיר זול במיוחד בשביל חיים שלמים.

2. החיים באפור

דגלאס אדאמס נפטר מהתקף לב במאי 2001, באמצע אימון כושר בחדר הכושר הפרטי בביתו בקליפורניה, סופג אולי בשארית נשימותיו את האירוניה שבנסיבות המוות, ובעצם העובדה שהאדם שיכול להעריך הכי הרבה את האירוניה הזו שרוע כעת מת באמצע החדר.

במשך השנים שעברו מאז, אף סופר אחר לא הצליח לקשור לראשו את הכתר הרחב, של כתיבה שנונה ואבסורדית כאחד, שהותיר אחריו אדאמס כשמת. מעט מאד ניסו. אלו שניסו, כמו חברו הטוב, איש מונטי פייתון טרי ג׳ונס, שהתנדב להשלים את ״ספינת החלל טיטאניק״, הספר שאדאמס הותיר לא גמור אחריו, גילו מהר מאד שקשה להגיע לגבהי הכתיבה שלו והשתדלו לכסות את המרחקים בצורה הטובה ביותר שיכלו.  אחרים, שיצרו במקביל לאדאמס עולמות שנונים ואבסורדיים לא פחות, העדיפו להתרכז בנישות שיצרו לעצמם.

אדאמס אהב סופים עגולים (או, בכל אופן, אתם לא יכולים להוכיח שלא, אז נלך עם זה), ולכן לא מפתיע שהוא נולד ומת באותו יום בחודש, במרחק של חודשיים (וכמה עשרות שנים, כמובן), ואולי גם לא מפתיע שהאיש שמבחינתי ראוי לחבוש עכשיו את הכתר הזה נולד בדיוק באותו היום בחודש. כמעט עשור אחרי אדאמס עצמו, ובמקום אחר לגמרי, אבל עדיין.

ג׳ספר פורד, שבאנגלית שמו מכיל F אחת ספייר ו-E שאי אפשר לשמוע, בעצם הוציא את ספרו הראשון באותה השנה שבה אדאמס נפטר. זה היה הספר הראשון בסדרה שסיפרה את קורותיה של ת׳רסדיי נקסט, חוקרת בענף מיוחד, וסודי, של השירותים החשאיים של בריטניה, שעוסק בפשעים ספרותיים – זאת אומרת, כאלה שמתרחשים בתוך ספרים.  הרעיון האבסורדי לכשלעצמו נטמע בתוך מציאות בריטית מקבילה, שבה צפלינים הם עדיין כלי תחבורה מעופף נפוץ, מלחמת קרים לא נגמרה עדיין וג׳ורג׳ פורמבי, בדרן בריטי עתיק, הוא נשיא המדינה. נקסט חוקרת בספר הראשון את פרשת היעלמה של ג'יין אייר מהספר שנושא את שמה, ובהמשך הדרך מנסה לפתור את בעיותיו של מר דארסי, מגלה שאת המחזות של שייקספיר באמת כותבים מאה קופים על מכונות כתיבה,  נישאת לבחור שמאבד כל זכרון שלה ויולדת בן, שהיא קוראת לו, כמובן, פריידיי.

מדי פעם, כשניסה לחפש אופקים חדשים של אבסורד לסדרה הזו, הוא התחיל לעבוד על סדרות נוספות של ספרים (העולמות שג׳ספר פורד יוצר הם כל כך עשירים ומלאים בפרטים, שכמעט בלתי נתפס לתחום אותם בספר אחד בלבד. ובעקבות ההצלחה המוצדקת של סדרת הספרים הראשונה, שאר הסדרות כבר מתוכננות מראש), והספר "Shades of Gray" הוא הראשון בעוד סדרה כזו.  הפעם, העולם שג'ספר פורד חושף ממנו טפח הוא עולם של מציאות מקבילה אחרת, כזו שנמצאת מאות שנים אחרי משהו שקרה, קטסטרופה נוראית שחיסלה את הציווילזציה שלנו כמו שאנחנו מכירים אותה ושפורד לא טורח לפרט מה היתה ומה גרם לה.  מה שנותר מהעולם, או מהחלק הקטן של העולם שמתואר בספר, הוא מנהיג-משיח בשם מנסל שמעצב סדרה של חוקים נוקשים, שבונים היררכיה חברתית שמבוססת על יכולת תפיסת הצבע של האזרחים, זאת אומרת, אחוז צבעי הבסיס השונים שהם רואים בטבע שמסביבם ביחס לתדרי הצבעים.  הסגולים, לפי המערכת הזו, הם המעמד השליט, והאפורים הם הפועלים הנושאים במשימות המפרכות והנחותות ביותר. עבור כל אלה שרוויית הצבע שלהם לא אופטימלית, חברה ממשלתית בשם National Colour שהעבודה בה נחשקת כמו זו בחברת החשמל, אחראית להזרים צבע מלאכותי לכל הדברים המאכלסים את הרחובות והבתים שבערים השונות.  הציוויליזציה החדשה מבוססת על התרת עובדות, התכחשות לכל מה שהיה נכון וקיים במאות הקודמות, ופרט לכמה סוגים של מכוניות עתיקות, מצד אחד, וכבישים בטכנולוגיה שהיא מעבר למה שאנחנו מכירים, מצד שני, העולם הוא די אדיש לכל התפתחות מדעית שעברה עליו במאות שלפני כן. כל דבר שיש בו רמז לטכנולוגיה או לתרבות שהעולם השאיר מאחוריו מנוצל על מנת לסחוט ממנו את טיפות הצבע הטבעי האחרונות שלו.  אדי ראסט (בדומה לכל הדמויות האחרות בספר, שם המשפחה הוא גוון של הצבע שאליו הוא משויך – במקרה הזה, הצבע האדום-חום של תפוחי אדמה) הוא בחור צעיר שמגיע עם אביו, רופא שמרפא באמצעות הקרנת צבעים, לעיירה על גבול הציוויליזציה הנוכחית ומגלה שמאחורי ההיררכיה החברתית הנוקשה והיעילה מסתתרים הרבה מאד דברים, חלק מהצדדים הפחות נחמדים של האנושות, שהחברה עתירת הצבעים מנסה להסתיר בכל דרך שהיא יכולה.  רעידות האדמה הקטנות האלה מתרחשות במקביל לאירועי החיים הרגילים בחייו של אדם צעיר במאה הבלתי מוגדרת הזו – שכוללים את הנסיון לא ליפול על הצד הלא נכון של המשגיחים והתורנים, שמהווים את השלטון המקומי בעיירה, את ההכנות הנפשיות למבחן אישיהארה (זה שבודק, היום, עוורון צבעים, ובעולם המקביל של הסיפור את אחוז הצבע הנראה על ידי כל אחד מהאזרחים), את הארנב החי האחרון, את המאמצים להימנע מלהיאכל על ידי עץ טורף, והרבה מאד כפיות.

סגנון הכתיבה של פורד, מאד בדומה לזה של אדאמס, הוא שנון בלי להדגיש את העובדה שהוא שנון.  פורד כותב כמו שהוא כותב מפני שזו הדרך שבה הוא כותב, לא מפני שהוא מנסה להרשים אותנו ביכולת שלו למצוא את המילים הנכונות ולשים אותן במקומות הנכונים כדי לגרום לנו לצחוק.   הוא מצליח למצוא מצבים אבסורדיים ולתאר אותם בדרך שגורמת לנו לחשוב שזה המצב הטבעי, שהדרך שבה העולם מסתובב היא בדיוק הדרך שבה הוא צריך להסתובב. על סמך ארבע סדרות הספרים שפורד מתחזק עכשיו, שחלקים נוספים בהן מתוכננים שלוש וארבע שנים קדימה, עושה רושם שיש לו עדיין מספיק רעיונות בשביל לאכלס לפחות את ארבעת העולמות האלה, שהוא ברא, למשך פרק זמן די ארוך.  אבל רק במקרה שהרעיונות של פורד מתחילים לאזול, מי מכם שנולד ב-11 לחודש, כל חודש שהוא, כדאי שישחיז את השנינות שלו כבר עכשיו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – במדבר אטאקאמה מביטים לשמיים בשביל העתיד ומחפשים בתוך המרחבים העצומים של החול בשביל העבר.