The gospel according to whom

1.  דיוויד בואי, פעם שלישית

הגיע הזמן להקשיב לאלבום השלישי של דיוויד בואי (ויצירת המופת הראשונה שלו) – Hunky Dory. והנה עשר עובדות, מעניינות יותר או פחות, עליו. אז ככה:

        1    דיוויד בואי שלח לאנדי וורהול את הסינגל של השיר שהקדיש לו  – Andy Warhol – עם הקדשה אישית.  הסינגל נמצא היום במוזיאון אנדי וורהול בפיטסבורג, ובפתק שליד טוענים שוורהול לא שמע מעולם את הסינגל, אבל מאד אהב את המחווה וכתב בחזרה מכתב תודה.  ב-1995, בסרט "בסקיאט", דיוויד בואי גילם את אנדי וורהול.

2     אם השיר "Queen Bitch" מזכיר לכם מאד משהו של הוולווט אנדרגראונד, זה כנראה לא במקרה – בהערות בכתב יד שדיוויד בואי השאיר ליד שמות השירים בעטיפה האחורית של התקליט, השיר הזה מוקדש ללהקה, בתוספת הכיתוב: "האור הלבן מוחזר בתודה".

3      האלבום כולו הוקלט מבלי שלדיוויד בואי יהיה חוזה בחברת תקליטים כדי להוציא אותו בה.  RCA החתימו אותו על חוזה לשלושה אלבומים אחרי ששמעו את ההקלטות המלאות של האלבום.

4       להקת ה-Replicants, מעין סופר-להקה שמכילה חברים מ-Failure ומלהקות אחרות, הוציאה אלבום של גרסאות כיסוי לשירים, ביניהם "The Bewlay Brothers" מהאלבום הזה. הגרסא שלהם, אמנם, היא כיסוי לגרסא האלטרנטיבית של השיר שמופיעה בהוצאה המחודשת עם שירי הבונוס, ולא לגרסה המקורית של השיר שחותמת את האלבום.

5      "Kooks" הוא שיר שנכתב בשביל הבן הצעיר של בואי, שזכה לשם חסר המזל זואי בואי. השם בתעודת הזהות שלו הוא דנקן.

6      "?Life on Mars", הלהיט הגדול של האלבום הזה, זכה להמון גרסאות כיסוי, ביניהם (גולפ) אניפריד לינגסטד מאבבא וברברה סטרייסנד.  למיק רונסון, הגיטריסט של דיוויד בואי בתקופה הזו, יש שיר שנקרא "?Life on Mars" באלבום משנת 1997 שהוא לא גרסת כיסוי לשיר הזה.     מצד שני, הקרמה מחייבת שיהיו לו גם כמה גרסאות טובות – ולכן, ניל האנון (מ-Divine Comedy) ויאן טירסן (שכתב את הפסקולים לרוב הסרטים של ז'אן פייר ז'נה), יוריתמיקס, סאו ז'ורז' (בפסקול הנפלא של The Life Aquatic), הדרזדן דולז, Flaming Lips וזהו, בעצם.

7     בשיר "?Life on Mars" (כן, שוב) מתחילה הסאגה הלירית הקצרה של יחסי אהבה-שנאה בין דיוויד בואי לג'ון לנון. כאן, הוא לועג לו ( "Lennon's on sale again" ).  בהמשך, ב-"Young Americans", הוא מצטט אותו ( "I heard the news today, oh boy" ) ואחר כך הוא גם שר איתו ( "Fame" ).

8     גם מבוב דילן הוא לא חוסך מילים חמות בשיר שהוא מקדיש לו ( "Song for Bob Dylan" ) ומגדיר את הקול שלו כ"חול וזכוכית".

9      המילים לשיר "The Bewlay Brothers", שחותם את האלבום, הן אולי הכי לא מובנות בכל הקריירה של דיוויד בואי.  הרבה תיאוריות עלו בקשר לשיר זה, אחת מהן היא שהשיר נכתב על טרי, אחיו חולה הנפש של דיוויד בואי שאחרי שהתאבד בואי כתב עליו את "Jump, They Say"; אחת מהן היא שמדובר בסיפור על חוויה הומוסקסואלית של בואי.  בואי עצמו טוען שלשיר אין שום משמעות בכלל, ואני, בתור מישהו שלפעמים משתמש בטכניקה הזאת בכתיבת שירים (לכתוב קודם כל את המוזיקה ואחר להתאים מילים שכביכול לא אומרות שום דבר אבל נשמעות נכון בתוך המלודיה), מאמין לו

10     בניגוד לשני האלבומים הקודמים, לאלבום הזה יש רק עטיפה אחת.  האספנים נושמים לרווחה.

2.   אלבום הדרכים של מרק לינקוס

השבוע יצא לי להקשיב שוב, באופן מרוכז, לאלבום הראשון של Sparklehorse – שהם בעיקר מרק לינקוס.  זה קרוב לוודאי האלבום עם השם שהוא המילה אחת הכי ארוכה שיש לי באוסף – "Vivadixiesubmarinetransmissionplot", ואולי אפילו בעל השם השני הכי ארוך, בכלל, באוסף שלי (אחרי "I Ought to Give You a Shot to the Head for Making Me Live in This Dump" של Shivaree).   את מרק לינקוס, שהתחיל את דרכו בתור טכנאי הגיטרות של Cracker (שהסולן שלה, דיוויד לואורי, הפיק את האלבום בשם בדוי) ובילה חלק מהמשך הקריירה שלו בכסא גלגלים אחרי שנרדם על ברכיו והתעורר אחרי כמעט יממה בלי הרגשה ברגליים,  אני מגדיר באיזושהי קטגוריה משלי שאני קורא לה "זמרים עם קולות של עננים" – מארחים לו לחברה בקטגוריה הזו וויין קוין מ-Flaming Lips, ג'ייסון ליטל מ-Grandaddy ז"ל, ג'יי מסיס מ-Dinosaur Jr ואולי אפילו, בגרסה חצצית וניו יורקית, מארק אוליבר אוורט מ-Eels.  המוזיקה באלבום היא כל כך מושלמת בעיניי דווקא בגלל שהיא לא מושלמת – השירים לא משויפים ומהוקצעים כמו באלבומים "רגילים", אלא מכילים את השאריות של קטעים שהוקלטו לפניהם ואחריהם.  בחלק מהם ערוצים פתאום נעלמים, וחוזרים.  יש שם כל מיני גרסאות לשלווה האמצע-מערבית האמריקנית, מוזיקה של מדשאות, וילדים על אופניים, ומדרכות שרחוקות מהכביש, ומכוניות מושבתות במגרשים ריקים, ועיירות עם תחנת דלק אחת וזהו.  הקול של מרק לינקוס, באלבום הזה לפחות (אני לא מכיר את האלבומים האחרים עדיין), נשמע שברירי כל כך שכשהאלבום מסתיים אני מוריד את האוזניות בעדינות, כדי שלא יתפורר שם בפנים.  חלק מהשירים כבר הפכו למיני קלסיקות של דכאון – "Homecoming Queen", "The Most Beautiful Widow in Town", "Saturday" – שירים אחרים נוטפים דיסטורשן, ולא דיסטורשן נקי ומגוהץ כמו אצל רוב הלהקות שבאו אחר כך, אלא דיסטורשן מלוכלך, מלא בגריז – "Rainmaker", למשל, או "Someday" – סוג של סינגל מתוך האלבום הזה.  ובאמצע, כמו כל דבר שיודע שהכי טוב זה לשבת באמצע, יש את השיר שאני מאמין שאי אפשר להרוס אותו בגרסת כיסוי (אני מתכוון לנסות את זה ביום מן הימים), "Spirit Ditch". כשהאלבום מסתיים (בשיר שמתחיל כמו השיר הראשון וממשיך בכיוון אחר, ובכך סוגר, אולי, איזשהו מעגל), קשה להאמין שהוא מאד ארוך, יחסית – 16 שירים שלמים.  אבל המסע לאורך המערב הלא פרוע של ארה"ב הושלם, ואנחנו זכינו בקצת יותר חוכמה וקצת יותר שלווה מפיו של לינקוס.  או, כמו שהוא מעדיף לסכם: "It's a sad and beautiful world".

זה האתר של Sparklehorse

זה דף החללשלי שלהם – "Cow" ו-"Hammering the Cramps" הניתנים להאזנה, הם מתוך האלבום

זה "Spirit Ditch" בהופעה ממילאנו השנה, ביחד עם פנז, שהולך להופיע מחר עם מייק פאטון ב"בארבי" (ואני לא אהיה שם. ראסן פאסן.)

3. חדשוטובות

לאנשים שאוהבים את Firewater, להקה ניו יורקית עם שלושה נציגים ישראליים (אורן קפלן, תמיר מוסקט ואורי קפלן) – הלהקה מוציאה את האלבום הבא, שייקרא "The Golden Hour", באוקטובר.  הוא יכיל, בתוך השירים, הקלטות שטוד איי, סולן הלהקה, עשה במהלך הטיול שלו במזרח הרחוק, ואומרים לי שהוא יהיה מאד מעניין. תישארו מכוונים.

זה הכל להשבוע. שיהיה לכם המשך שבוע הבא מוצלח, ובו כדאי שתבררו – האם אתם מכירים כל מה שצריך להכיר ברשת 2.0?

1. Handle with Care

חמישה חברים נפגשים בבית קפה ומחליטים להקים להקה.  עד כאן נשמע די סטנדרטי, לא? גם המסלול שבא אחר כך – לכתוב שירים, קצת חזרות, קצת הופעות, נסיון לקבל חוזה בחברת תקליטים, תהילת עולם.  זה לא כזה פשוט כשחמישה החברים האלה הם חלק מאושיות הרוק'נ'רול ומהסיבה שהמוזיקה הפופולרית היא כמו שהיא – בוב דילן, רוי אורביסון, ג'ורג' הריסון, טום פטי וג'ף לין.  זה עוד יותר לא פשוט כשהגורם המניע של חברות תקליטים להוציא אלבומים הוא בעיקר עסקים, ופחות מוזיקה.  ובמקרה הזה, זה אפילו יותר בעייתי, מכיוון שכל אחד מהאמנים האלה חתום בחברת תקליטים אחרת. אבל מה? איחוד של חמשת השמות הגדולים האלה בלהקה אחת נשמע כמו החלטה עסקית טובה מדי מכדי לטבוע בקנטרנות משפטית, ולכן חברות התקליטים של החברים הנ"ל הגיעו להסכמה משותפת – הלהקה החדשה, Travelling Wilburys שמה בישראל, תחתום על חוזה של חמישה אלבומים – ואחד מכל האלבומים האלה ייצא בחברת התקליטים של כל אחד מהאמנים, בתורו.  הבעיה היתה שאחרי שהוקלט האלבום הראשון, ובמהלך העבודה על האלבום השני, רוי אורביסון נפטר – בקליפ הראשון של הלהקה הוא השתתף, בקליפ השני הוא כבר היה תמונה על כסא נדנדה.  וחברת התקליטים של רוי אורביסון, שתורה עדיין לא הגיע, עשתה שרירים וגרמה לשני האלבומים של הלהקה שיצאו להיגנז, לרדת מעל מדפי חנויות התקליטים ולהיעלם מההסטוריה של הרוק.  עד כאן האגדה.  האמת, כמו ברוב המקרים האחרים, היא קצת יותר משעממת, ומה שמתנגש עם האגדה הוא העובדה שהלהקה, מינוס רוי אורביסון, הוציאו עוד אלבום אחד אחרי שהוא נפטר.  על אף שאין ביסוס רשמי לעובדה ששני אלבומים של איחוד של מספר כזה של חברים מוכשרים, נעלמו יום אחד ממדפי חנויות התקליטים והפכו לפריט אספנים די מבוקש, הם תוצאה של התכתשות משפטית של גורמים עסקיים, הסברה הרווחת היא שמי שעשתה שרירים היא דווקא אלמנתו של רוי אורביסון, שלא הסכימה שהאלבומים ימשיכו לצאת בלי המעורבות של בעלה.

כל זה לא משנה עכשיו בכל מקרה, מאחר וסוף סוף, אחרי הבטחות בראיונות של טום פטי ושל ג'ף לין, האלבומים האלה יוצאים מחדש למכירה – בגרסאות מיוחדות, עם קטעי בונוס וקטעי די ווי די, כמו שצריך.  זה יקרה ב-12 ביוני (עד אז נצטרך להתאזר בסבלנות) – אז ייצאו החלק הראשון והחלק השלישי של הקווינטולוגיה של ה-Traveling Wilburys.  חלק שני אין, דרך אגב, מכל מיני סיבות.  עוד אגדה מספרת שהחלק השני הוא בעצם אלבום סולו של טום פטי – Full Moon Fever, שבו השתתפו בכל מקרה ארבעת החברים האחרים.

הסיפור האמיתי על ה-Traveling Wilburys הוא כזה- חמשת החברים לא נפגשו ממש בבית קפה, אלא באולפן של בוב דילן, שם הם הקליטו בי סייד לשיר של ג'ורג' הריסון שיצא באותו זמן, מתוך אלבום שהפיק ג'ף לין.  מה שיצא היה שיר שנקרא Handle with Care (שג'ני לואיס עושה לו ביצוע נפלא ומאד נאמן למקור באלבומה האחרון) וחברות התקליטים החליטו שזה יהיה רעיון טפשי במיוחד לקחת חמישה אנשים כל כך מכובדים ולהשאיר אותם בתור בי סייד.  לכן הוחלט על הקלטת אלבום אחד (שהושלם תוך 10 ימים), ואחרי מותו של רוי אורביסון, על הקלטה של עוד אלבום.

שני האלבומים האלה ייצאו, כאמור, בגרסת שני דיסקים שמכילה גם די ווי די ושירי בונוס, על ידי Rhino, שעושים הרבה מצוות להרבה אלבומים שכוחי אל ובימים אלה גם מוציאים אוסף של Afghan Whigs עם עוד שני שירים חדשים.

2. דיוויד בואי, חלק שני

הגיע הזמן להמשיך את המסע לאורך ההסטוריה של דיוויד בואי והפעם אני מקשיב לאלבום השני – The Man Who Sold the World.  הנה עשר עובדות מעניינות, יותר או פחות, לגבי האלבום הזה:

      1   אם לאלבום הקודם היו שלוש עטיפות שונות, לאלבום הזה יש ארבע עטיפות שונות: העטיפה המקורית, שיצאה באנגליה ב-1970, היתה קונטרוברסיאלית מסיבות מובנות (עוד לגבי זה בעובדה מס' 2), והוחלפה בארה"ב בעטיפה מצוירת המציגה בוקר מצויר (המעצב הוא מייקל ג'יי וולר, חבר נוסף של דיוויד בואי). כשהאלבום יצא מחדש, בצילה של ההצלחה הגדולה של זיגי סטארדסט ב-1972, הוא יצא עם תמונה בשחור לבן של זיגי סטארדסט.  בגרמניה יצא האלבום עם עטיפה המציגה ציור פסיכדלי של דיוויד בואי בפרסונה של אותו הזמן.

2   העטיפה המקורית של האלבום היתה הנסיון הראשון של דיוויד בואי לזעזע את העולם עם האנדרוגניות שלו – הוא מצולם שרוע על ספה, לבוש בשמלה, ואם כל זה לא היה רמז מספיק עבה לקהל המאזינים, הוא גם מחזיק את קלף המלכה (queen).

3  אף לא סינגל אחד יצא מהאלבום הזה.  האלבום גם לא נכנס למצעד בהוצאותו הראשונית, אבל כן הגיע למקום ה-27 בהוצאתו המחודשת ב-1972.  אולי כתוצאה מכך, ואולי בגלל האווירה הכבדה יותר (מבחינה מוזיקלית) של האלבום הזה לעומת האלבום הקודם והאלבומים שיבואו אחריו, אין אף שיר נחשב ממש ללהיט של דיוויד בואי באלבום הזה, על אף ש-The Man Who Sold the World, שיר הנושא, הוא הידוע ביותר מתוכו (ועוד על זה בעובדה מס' 4).

4   שיר הנושא זכה לכמה וכמה ביצועים במהלך השנים.  הראשון שבהם היה של זמרת הפופ הסקוטית לולו, ואחר כך היו גם מידג' יור (הסולן של Ultravox) והביצוע המפורסם ביותר – זה של נירוונה, בהופעת האנפלאגד שלהם בשנת 1993.  דיוויד בואי עצמו עדכן את השיר הזה, כמו שהוא נהג לעשות עם שירים שונים במהלך הקריירה שלו, במהלך מסע ההופעות שאחרי האלבום "1.Outside" ב-1995.  בגרסה החדשה שלו, השיר, שבו מנגן רק הקלידן מייק גרסון, נשמע הרבה יותר אפל. בראיונות באותה תקופה סיפר דיוויד בואי על כמה הוא מתעצבן על העובדה שילדים שפוגשים אותו אחרי הופעות אומרים "כמה מגניב שאתה מבצע שיר של נירוונה בהופעה שלך".

5   מאחר ודיוויד בואי היה עסוק באותו הזמן בדברים אחרים (אשתו החדשה, שעתידה להיות נושא לשיר של האבנים המתגלגלות), השמועות באותם זמנים אמרו שדיוויד בואי לא היה מעורב בשום שלב של האלבום – כולל כתיבת השירים. דיוויד בואי הכחיש בתוקף.

6   האלבום הזה מכיל – לכל אורכו – את האנשים שעתידים להיות "העכבישים ממאדים" – מיק רונסון, וודי וודמנסי, טוני וויסקונטי, ורלף מייס.

7  בסרט "Velvet Goldmine" הופעתו הראשונה של בריאן סלייד, שדמותו בנויה בצורה חופשית על דיוויד בואי באותן שנים, היא בשמלה, בהשראת עטיפת האלבום הזה.

8   בגרסה המחודשת של האלבום בסדרת הגרסאות המחודשות הראשונה של אלבומי דיוויד בואי (זו עם התמונות המוזרות בשחור לבן על גבי הדיסק), מופיעים שני שירי בונוס – Moonage Daydream ו-Hang Onto Yourself – שניהם יצאו במקור, בתקופת הוצאת האלבום, כסינגל בשם של להקה שנקראת Arnold Corns – בהשראת פינק פלויד והשיר שלהם האהוב על דיוויד בואי.  הלהקה כמובן לא היתה קיימת והסולן, לפי מה שהיה כתוב בקומוניקטים שצורפו לסינגל ונשלחו לתחנות הרדיו, היה האיש שעיצב את השמלה בה לבוש דיוויד בואי בעטיפת האלבום – פרדי בורטי.

9   שיר הנושא מבוסס, באופן חלקי, על סיפור של רוברט היינלין שנקרא "The Man Who Sold the Moon", על אדם בשם דלוס ד. הרימן שמעוניין לרכוש את השליטה על הירח בצילה של הנחיתה הראשונה של אדם על הירח, ב-1978 (האמת הקדימה את הבדיון בסיפורו של היינלין שנכתב ב-1949, בכמעט עשר שנים).

10    הביצוע הראשון של שיר הנושא של האלבום הזה בהופעה חיה היה בתכנית Saturday Night Live עם קלאוס נומי – זמר פופ אופראי גרמני, שדיוויד בואי אימץ את המראה שלו כשיצר את הפרסונה שלו ב-Scary Monsters (שאפשר לראות כאחת משלוש הדמויות בקליפ ל-Ashes to Ashes)

3.   Cold War Kids

את השיר שמלווה את הפרסומת החדשה (המזוויעה מכל בחינה אחרת) של רשת האופנה פוקס, גלגל"צ כבר יהרסו לכם בהשמעה של יותר משמונה פעמים ביום, אתם יכולים לסמוך על זה.  בינתיים, אתם יכולים ליהנות ממנו במידה – הוא נקרא Hang Me Up to Dry והוא שייך ללהקה שנקראת Cold War Kids, ועל אף שהם נשמעים בריטים משהו (לי הם מזכירים קצת את The Music), הם מלונג ביץ'.  בינתיים יש להם רק שני אי פיים – Hang Me Up to Dry לקוח מתוך השני שלהם, Up In Rags, אבל אני צופה להם עתיד מזהיר.  אני גם צופה שהם בטח לא יראו יותר מדי כסף מהעובדה שהשיר שלהם מושמע בפרסומת שמשודרת בכל מקבץ פרסומות, כי קרוב לוודאי שהם עוד לא יודעים מזה אפילו.  אתם יכולים, בכל מקרה, ליהנות מהופעה אקוסטית שלהם, שהם מציעים לגמרי בחינם, כאן.

זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא – פסח שמח וביעור חמץ זהיר.

1. יומולדת לדיוויד בואי – חלק 1

לפני כמעט חודשיים (בשמיני לינואר) דיוויד בואי חגג יום הולדת 60. אני נזכרתי מאוחר קצת, אמנם (וחודשיים זה לא מאד מאוחר בשבילי), אבל החלטתי לציין את סימן הדרך החשוב הזה באיזושהי צורה (מאחר ודיוויד בואי, שחגג את יום ההולדת העגול האחרון שלו במדיסון סקוויר גארדן עם שורה ארוכה של אמנים אורחים, בחר לא לעשות השנה שום דבר מיוחד לגבי זה) – ומה שאני מתכוון לעשות הוא לשמוע את כל האלבומים שלו, אחד אחרי השני, באינטרוולים שונים של זמן ככל שיאפשר לי האיי פוד שלי. ובכל פעם שיגיע הזמן להקשיב לאחד מהאלבומים האלו, אני גם אמצא עשר עובדות – מעניינות יותר ומעניינות פחות – לכתוב עליו כאן.

זה לגבי האלבום הראשון, "Space Oddity":

1 זה לא האלבום הראשון, זה האלבום השני. האלבום הראשון, שנקרא "David Bowie", יצא ב-1967 ומכיל את רוב השירים שנמצאים בכל האוספים של "השנים המוקדמות של דיוויד בואי" שאפשר למצוא, אבל חברת התקליטים הרגישה שהאלבום (כמו הרבה אלבומים בעשור שקדם לו) היה בעצם אוסף של סינגלים והתייחסה רק לאלבום השני בתור האלבום ה"אמיתי" הראשון שלו.

2 לאלבום יש שלוש גרסאות שונות ושלוש עטיפות שונות (לא בהתאם). כשהוא יצא בפעם הראשונה ב-1969 הוא נקרא "David Bowie", מה שהיה מאד מבלבל מכיוון שגם לאלבום הראשון קראו באותו השם (מצד שני, לארבעה האלבומים הראשונים של פיטר גבריאל קראו גם באותו השם וזה לא הפריע אף פעם לאף אחד); כשהוא יצא בארה"ב שנה מאוחר יותר, הוא נקרא "Man of Words, Man of Music"; הגרסא השלישית יצאה ב-1972 ועל העטיפה התנוססה תמונה של דיוויד בואי בדמות הזיגי סטארדסט שלו.

3 העטיפה של הגרסא המקורית של האלבום, מ-1969, עוצבה ע"י ג'ורג' אנדרווד, חבר ילדות של דיוויד בואי שאחראי לעובדה שיש לדיוויד בואי עין אחת בצבע כחול ואחת בצבע ירוק

4 סדר השירים באלבום – ואני לא יודע אם זה תוכנן או יצא במקרה – מציג בהדרגה את המעבר של דיוויד בואי מאמן סולו (בשיר Space Oddity בגרסתו המקורית מנגן רק דיוויד בואי) לאמן שנמצא בקדמת להקה (בשלושת השירים האחרונים מנגנים, בקומבינציות שונות, רוב האנשים שניגנו עם דיוויד בואי בהמשך הדרך בשנות השבעים – מיק רונסון, וודי וודמנסי וטוני וויסקונטי)

5 גם ריק ווייקמן, הקלידן של Yes, מנגן באלבום הזה

6 על אף שהשיר "Space Oddity", שנבחר להיות הסינגל הראשון באלבום ויצא בהתאמה לתאריך נחיתת האדם הראשון על הירח, מתאר את מסעו של מייג'ור טום, אסטרונאוט, אל החלל ואת התוצאה הטראגית של המסע הזה, רבים טוענים שהשיר הוא בעצם אלגוריה למנת יתר של סמים. הדקדקנים והמכורים יותר לקונספירציות גם אומרים שהספירה לאחור בתחילת השיר היא הזמן המדויק שעובר מרגע שמזריקים הרואין עד לרגע שהוא מתחיל להשפיע

7 דיוויד בואי המשיך את סיפורו של מייג'ור טום ב-Ashes to Ashes, שלקוח מתוך האלבום האהוב עליי של דיוויד בואי, Scary Monsters; החלק השלישי בטרילוגיה נכתב ע"י בחור גרמני בשם פיטר שילינג, נקרא (Major Tom (Coming Down והיה להיט בינוני בשנות ה-80.

8 רוב השירים באלבום מתארים חוויות אוטוביוגרפיות של דיוויד בואי: אם הולכים לפי התיאוריה שהשיר Space Oddity מתאר חוויה של לקיחת סמים, דיוויד בואי מודה שהתנסה בזה ב-1968; Letter to Hermione הוא מכתב לחברתו לשעבר של דיוויד בואי; God Knows I'm Good מספר את סיפורו של בחור שגנב מחנות, עוד התנסות של דיוויד בואי בימי צעירותו, ו-Memory of a Free Festival מתאר פסטיבל לאמנויות שדיוויד בואי אירגן.

9 טוני וויסקונטי הפיק את כל האלבום פרט לשיר הראשון, שטען שהוא "שיר בדיחה". פרט לשלושת האלבומים המפורסמים מברלין (שבאחד מהם הוא היה טכנאי), הוא הפיק כמעט את כל האלבומים של דיוויד בואי מאז. וויסקונטי הוא מפיק שידוע בשיטות הלא שגרתיות שלו להשיג את את הסאונדים הרצויים לו בשירים. במהלך הפקת האלבום "ברלין" של לו ריד, כשעבדו על השיר The Kids, וויסקונטי רצה להשתמש בהקלטה של ילדים בוכים בתחילת השיר (שמספר על אמא מכורה לסמים שהשירות הסוציאלי לוקח את הילדים שלה למשפחות אומנות), אך לא הצליח למצוא הקלטה מוכנה כזאת – ולכן הביא את הילדים שלו לאולפן, סיפר להם שאמא שלהם נהרגה בתאונת דרכים, והקליט אותם.

10 כלי המוזיקה שעושה את הרעשים המוזרים בשיר Space Oddity נקרא סטיילופון.

2. פסטיבל פולקל'ה השני – שתי תוספות

אחרי שכתבתי בשבוע שעבר על פסטיבל פולקל'ה ש(לא) השתתפתי בו, ופירטתי לגבי האמנים שהרשימו אותי יותר, ואחרי שקראתי קצת מהרשמים של אנשים אחרים שהיו בפסטיבל, שמתי לב ששכחתי להקה אחת: Mad Bliss. מצד שני, אין לי יותר מדי מה להגיד עליהם – רק מילה אחת: וואו. אני בהחלט מחכה לאלבום.

וכמו שהבטחתי – הנה תמונות. איתי, שצילם אותן, נשאר לראות את כל ההופעות, כולל את שלי (יש שם הוכחות), וגם צילם הרבה, ועל כך יבורך.

3. מקוריות

כנסיית השכל מוציאה אוסף, שכל השירים בו הוקלטו מחדש והם בגרסאות, כנראה, שונות. אור ברנע כתב בזמנו ב-Ynet שזה אחד מהדברים המקוריים ביותר שנעשה במוזיקה הישראלית בזמן האחרון ויש בזה משהו אירוני.

מצד שני, להקה אחרת – להקה קנדית בשם Stars – עשתה דבר אפילו מקורי יותר. הם לקחו את האלבום האחרון שהם הוציאו, "Set Yourself on Fire", ונתנו לאמנים חברים – רובם גם הם קנדים – להתעלל בו. כל להקה עשתה גרסת כיסוי לשיר אחד, סדר השירים נשמר כמו שהיה, והתוצאה היא "Do You Trust Your Friends?" שיוצא בסוף חודש מאי השנה. בין הלהקות שישתתפו בפרויקט הזה יהיו Metric, Final Fantasy, The Dears, Minotaur Shock וקווין דרו, שהוא אחד מתשעת חברי Broken Social Scene.

אני לא מכיר את האלבום הקודם – אבל כשייצא הפרויקט החדש בסוף מאי אני מתכוון להאזין לשניהם ולנסות להחליט מה יותר טוב. הישארו מכוונים.

4 . כמה מילים על אוסקר

החיים שלי בשנה האחרונה ניהלו את עצמם בצורה כזו שההזדמנות הראשונה שהיתה לי להתעדכן בכל המוזיקה החדשה והמעניינת של 2006, היתה כשנגמרה 2006 והיו סיכומים בכל מיני מקומות.

גם הצפייה בסרטים שלי במהלך השנה האחרונה נעה בקווים דומים, וכשהגיע הזמן לאוסקרים השנה, לא ראיתי אפילו אחד מהסרטים שהיו מועמדים. אפילו לא את הסרט עם הפינגווינים שרוקדים. לכן, במהלך הסופשבוע החלטתי להתעדכן בשניים מהסרטים שהיו מועמדים – Babel ו-Flags of our Fathers. שניהם סרטים מצוינים, שניהם, עושה רושם, נכתבו, בוימו והופקו כשהמנטרה "אוסקר" נלחשת שוב ושוב על ידי כולם. שניהם מכילים קומבינציות של אנשים שכבר זכו באוסקר על כל מיני דברים בכמה השנים האחרונות, ואף אחד מהם לא הצליח יותר מדי באוסקר. חלק מהאנשים שהיו צריכים להיות מועמדים מהסרטים האלו, לדעתי, לא היו מועמדים – אדם ביץ', ששיחק את הנחת האינדיאני, נתן הופעה שמגיעה לה לפחות מועמדות באוסקר. ואני חושב שריאן פיליפה היה צריך לזכות באוסקר – אולי בקטגוריה נפרדת, פרס האקדמיה לשחקן הטוב ביותר באנסמבל של שלושה שחקנים ראשיים, רק כדי שגם הוא יוכל לשכוח להזכיר את אשתו בנאום התודה. Babel היה, כשמו כן הוא, מערכת של אי הבנות שמבוססת על התרבויות השונות – ובאיזשהו מקום בסרט טמונה אלגוריה על איך מדינות לא מבינות אחת את השניה, לא ברמה הלאומית ולא ברמה האנושית, אבל הוא רצוף מדי בפרטים וסיפורים שמתערבבים אחד בשני מכדי שיהיה אפשר לזהות את האלגוריה הזו. הדבר היפה ביותר בשני הסרטים האלה – וגם הדומה ביותר, בזכות השימוש האינטנסיבי בגיטרה ספרדית – היה הפסקול (של קלינט איסטווד ושל גוסטבו סנטאוללה, בהתאמה).

זה הכל להשבוע. פורים שמח, התחפשות מוצלחת ואל תתעדכנו ביותר מדי חדשות (אלא אם כן הן על מוזיקה) – זה הורס את התאים האפורים.