Tin Tin Out
1. לפני הכל
פול מקרתני, מסתבר, לא מסתפק בלנוח על זרי הדפנה החיפושיים ולהוציא מדי פעם אלבום פופ חביב-אך-לא-מרעיד-עולמות כזה או אחר. אמנם יש שני פריטים די תמוהים ברפרטואר שלו (אורטוריה ומשהו רועש שנקרא "Liverpool Sound Collage" ) אבל עכשיו מסתבר שבשקט בשקט, הוא גם הקליט מוזיקה אלקטרונית תחת השם Fireman ובעזרתו של Youth, הבסיסט של Killing Joke בעבר ומפיק, בעיקר של מוזיקה אלקטרונית בהווה. עכשיו יוצא האלבום השלישי תחת השם הזה, והפעם, לראשונה, הוא גם שר – מה שיהפוך את ההסתתרות להרבה יותר קשה.
האלבום המלא החדש של בן פולדס (עם השירים האמיתיים, הפעם) ניתן להאזנה ב-Spinner.
בפינת המתים השבועיים: ניק ריינולדס, ממקימי הקינגסטון טריו, הרכב עתיק יומין שהקליט גרסה מפורסמת במיוחד ל-"Hang Down Your Head, Tom Dooly" והשפיע על הרבה מוזיקאים משפיעים אחרים, נפטר בגיל 75.
2. כאן הסיפור מתחיל מחדש
בעבר לא רחוק, ביקום לא אחר, ראיתי סרט שנקרא "עיר אפלה". בסרט, חייזרים מאיימים בחליפות וכובעי בורסלינו (שאחד מהם הוא ריק או'בריאן), עוצרים את הזמן בחצות ומסדרים מחדש אנשים במקומות אחרים, כדי לראות מה תהיה התגובה שלהם למצב החדש שהם נמצאים בו ולא מודעים לקשר שלהם אליו. הם מנסים, כנראה, לפי מה שהסרט מנסה לומר, למצוא את המצב האידיאלי בו אנשים צריכים להיות, והם מנסים לעשות את זה על ידי הזזת רק פריט אחד, או בן אדם אחד, בכל כיוון.
אני נזכר בסרט הזה מפני שאני חושב על ההרכב הבריטי Tin Tin Out ועל שיטת הרמיקסים המוזרה שלהם. מדובר בצמד – דרן סטוקס ולינדזיי אדוארדס – שמקליט, רמיקסים אבל גם חומר אלקטרוני מקורי, מאז תחילת שנות ה-90. תחת אמתחתם עשרות רמיקסים לאמנים אחרים – כל שם שהיתה לו הצלחה כזו או אחרת בשנות ה-90 והוא ממוקם באופן יציב במיינסטרים הבריטי והאמריקאי עבר באולפן שלהם באיזשהו שלב. הרמיקסים שלהם, חלקם מוצלחים יותר וחלקם מוצלחים פחות, הם קרוב לוודאי לא הסיבה שבגללה אני זוכר אותם.
הסיבה שאני זוכר אותם היא בגלל שתי גרסאות כיסוי שהקפיצו אותם למקומות גבוהים במיוחד במצעדים השונים (וגם רמיקס אחד), שבהם הם משתמשים בשיטה עתיקת יומין, אבל די נדירה בעולם המוזיקה בכלל, ועולם הרמיקסים בפרט – פחות זה יותר. ברוב המקרים, כמעט ולא היה אפשר להרגיש בהבדל בגרסת הכיסוי או ברמיקס לעומת השיר המקורי, אבל ההבדל שם. הוא לא מורגש, מפני ש-Tin Tin Out החליפו, או הוסיפו, רק דבר אחד, והפכו את השיר להרבה יותר טוב. כל זאת, בנסיונות להגיע לשיר הפופ המושלם. עד כמה שאני יודע (ולא שמעתי הרבה מהם מאז סוף שנות ה-90), הם עדיין מחפשים וכנראה שלעולם לא ימצאו. אבל את מעט הדוגמאות של נסיונות מוצלחים שלהם לשפר שירים ישנים, לנקות אותם מאבק ולהציב אותם מחדש לשיפוט המאזינים המודרניים יותר, הם יכולים להציב בתור נסיונות מוצלחים בדרך לפתרון המושלם.
"Here's Where the Story Ends", למשל, היה שיר חביב, מתוק-מריר, של להקה חביבה, מתוקה, מרירה בשם The Sundays. היתה להם זמרת בשם הרייט ווילר שהקול המלאכי שלה היה חלק ממגמה גורפת יותר של קולות מלאכיים בשנות ה-80 המאוחרות וה-90 המוקדמות – השנים של קוקטו טווינס, למשל, ושל Belly ושל Frente. לשיר המקורי היו שתי בעיות עיקריות – הסאונד שלו, גיטרות אקוסטיות פעמוניות שנשמעו בדיוק כמו קוקטו טווינס או Calliope, והבס המודגש; והעובדה שהשיר מעולם לא צעד במצעד הבריטי. Tin Tin Out ניגשו לתקן את הבעיה הראשונה כדי לפתור גם את הבעיה השניה – הם הפכו את השיר לשיר פופ שמח ומלא אור שמש, נתמך במיתרים ובבונגוס, ומנוגד לחלוטין למילים של השיר ומדגיש את האירוניה שבהן – כמו שהוא צריך להיות. כדי להפוך את השיר לאפילו יותר אופטימי ושטוף אור שמש, הם הביאו זמרת בעלת קול מלאכי יותר מזה של הרייט ווילר, זמרת בשם שלי נלסון שעיקר עיסוקה (גם בימים אלה, מסתבר) לכתוב ולשתף פעולה בשירי דאנס עם מפיקים ואמנים אלקטרוניים אחרים. הפתרון הראשון עזר גם לפתרון השני – הגרסה המחודשת של השיר הגיעה למקום השביעי במצעד הבריטי.
שנה מאוחר יותר, חמושים בהצלחה של הסינגל הזה ושל עוד כמה סינגלים – כמה מהם רמיקסים וכמה מקוריים – במצעדים הבריטיים, Tin Tin Out הוכיחו שהשיטה שלהם עובדת גם ברמיקס וגם בגרסת כיסוי נוספת. "Runaway", שיר ישן ולא מוכר של ה-Corrs מהאלבום הראשון של הלהקה, נתלה על ההצלחה של כמה הסינגלים מהאלבום השני ויצא מחדש ברמיקס של Tin Tin Out. אין הרבה הבדל מהשיר המקורי – ערוץ באס מוקלט מחדש, אולי, ומודגש יותר, אבל הדבר הקטן הזה מוסיף לשיר בדיוק את מה שהוא צריך בשביל להצליח. מאוחר יותר, Tin Tin Out אספו את אמה בנטון, מיד אחרי הפירוק של ה-Spice Girls, ונתנו לה להיות הזמרת בחידוש שלהם ל-"What I Am". הגרסה המקורית, של אידי בריקל והבוהמיינים החדשים, היתה מאד ארצית ובוהמיינית, נניח, והריחה פחות כמו רוח נעורים ויותר כמו עשן המדורות בוודסטוק. הגרסה המחודשת לקחה את האלמנט שהיה חבוי מאחורי השיר המקורי – הגרוב – והביאה אותו קדימה. התוצאה בשביל Tin Tin Out היתה מוצלחת במיוחד – שני השירים הגיעו למקום השני במצעד הבריטי. מאז, אידי בריקל היא בעיקר אשתו של פול סיימון, אמה בנטון נמצאת אי שם, במקום רחוק ככל האפשר משיר הפופ המושלם ו-Tin Tin Out, אני רוצה להאמין, עדיין מנסים למצוא את המרכיב האחד בנוסחה שיאפשר להם להשיג את שיר הפופ המושלם החמקמק הזה. בעתיד רחוק, ביקום אחר, אולי הם יצליחו.
זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – בטווח זמנים לא מאד רחוק, יהיו סרטים בקולנוע שלו ושל אשתו. זה יכול להיות נושא מעניין לשיחה בארוחות הערב.
נשלח: 4 באוקטובר, 2008 נושאים: כללי.
תגובות: 5
| טראקבק
אני מסכים בעניין "Here's where the story ends", אף כי אני אוהב מאוד את הסאנדייז גם לבד.
אני חולק על דעתך ברעש גדול על הגירסה המזעזעת של אמה בנטון ל-"What I am". ולא בגלל העיבוד המוזיקלי – הוא חביב ולא מזיק – אלא אך ורק בגלל קול ושירה כל כך מעצבנים שפשוט קשה לצלוח את הטראק הזה עד סופו. אדי בריקל לנצח.
הנוכחות של העלמה בנטון אף פעם לא הפריעה לי יותר מדי בשיר הזה – על אף שהיא עצמה לא מוסיפה יותר מדי לשיר והיה אפשר להחליף אותה בקלות (ואולי, ביעילות) בכל זמרת אחרת.
אני מסכים איתך, אמנם, שהקול של אמה בנטון הוא טעם נרכש, בעוד שהקול של אדי בריקל עושה כיף בלב כבר על השמיעה הראשונה.
ממש מעניין, החכמתי מאוד לגבי טין טין אאוט, מצחיק, תמיד חשבתי שהם להקה עם זמרת…
תודה:)
ההשתגעת?! מילא להעדיף את הגרסה של טין טין אאוט על פני הסאנדייז, אני לחלוטין לא מסכים אך ניחא, אבל הקול של ההיא מלאכי יותר משל הרייט ווילר? איך אפשר לכתוב כזה דבר? ההיא שרה באופן דוחה עם נשימה מאומצת אחרי כל משפט, הקול שלה סתמי גם אם מוחזק היטב. לעומת זאת, הקול של ווילר יפהפה ויחיד במינו.
חוץ מזה, אתה בטוח לגבי העובדה שהשיר לא צעד במצעד הבריטי? כי אני זוכר בתור ילד את הקליפ בטלוויזיה וכל זה, כך שקשה לי להאמין שהוא לא נמכר.
בדקתי שוב – ואכן, השיר לא צעד כי הוא לא יצא מעולם כסינגל באנגליה. סרטון פרומו אולי היה, בעיקר מפני שזה היה אחד מהשירים הבולטים ב-"Reading, Writing, Arithmetic", אבל כשהאלבום יצא, חברת התקליטים שלהם, Rough Trade, היו עסוקים בלפשוט רגל.