The gospel according to whom

1.  לפני הכל

Weezer הצליחו לשבור חמישה שיאי גינס שונים בקליפ שצילמו בשביל הסינגל החדש שלהם, "Troublemaker".  עושה רושם שהם ניסו לשבור עוד כמה במהלך צילומי הקליפ, שנציג רשמי של "ספר השיאים של גינס" הוזמן לצפות בהם.  חבל שאיכות השיר לא היתה אחד מהשיאים שהם ניסו לשבור – אבל אי אפשר לבקש הכל.

פסטיבל אינדינגב עושה רושם של משהו מאד מעניין ועטור באמני אינדי ישראליים מפה עד להודעה חדשה, לכשלעצמו.  עכשיו הם גם מוסיפים לארגון ולעיצוב אתר מיוחד שמוקדש לפסטיבל הזה, וכולל, בין השאר, חלון קופץ שמכיל מוזיקה של כל האמנים שמשתתפים בפסטיבל, כדי שתתכוננו.

2.  אנחנו חייבים שתהיה לנו גם מוזיקה באופקים החדשים

בראשית היה הג'אז – מוזיקה חצופה, קצבית, שהושפעה בבת אחת מהאיכויות המוזיקליות הטכניות של העולם הישן, האירופאי, והעולם החדש, האפריקאי, שהתנגשו אחד בשני בעוצמה בארצות הברית של המאה ה-18 וה-19.  אחר כך, רוק'נ'רול – מוזיקה שהושפעה מאלמנטים טכניים אחרים של מה שהביאו איתם השחורים שהגיעו בעל כורחם מאפריקה, וגם אותה לקחו מהם הלבנים.  אחר כך, רית'ם אנד בלוז, מצד אחד, ורוק'נ'רול עמוק יותר, שבטי יותר, שורשי יותר, אפוף יותר בענני הערפל ההזייתיים ששנות ה-60 המאוחרות היו אפופות בהם.  ואחר כך, הדבר הטבעי ביותר היה שהמעגל יחזור לנקודת ההתחלה שלו, לג'אז.  כל אחד מהאופקים המוזיקליים החדשים האלה הצטרף לזה שבא לפניו והחליף אותו לחלוטין, או התמזג לתוכו כדי להפוך לז'אנר חדש, מרדני, פורץ גבולות.  אבל לא הג'אז – הוא יצר, בהתמזגות שלו עם הרוק, שתי מוטציות מוזיקליות חדשות שנעו לאט, כמו כדור באולינג תועה, אל התעלות שבשולי המוזיקה הפופולרית, ונשארו שם.  האחת, להקות הג'אמים כמו Grateful Dead ו-Moby Grape למשל, שלקחו מהג'אז בעיקר את האלמנטים של האלתור, ושל ניצול הקטע המוזיקלי החוזר כדי לקבוע עוגן ואחריו לצאת לגלות עולמות חדשים, שונים כל פעם, הפכה את האלתור המוזיקלי לחוויה כמעט דתית, אבל כמו חוויות דתיות אחרות, לכזאת שמוגבלת רק לאנשים שיכולים להקדיש את עצמם לזה.  השניה, הג'אז-רוק, שטבעה אלמנטים של רוק בתוך עולם הג'אז ובמקביל, בצורה הרבה יותר קטנה והרבה פחות ברורה, גם אלמנטים של ג'אז בעולם הרוק.   אחת מהלהקות הבולטות שהושפעו מהבלילה הזו היתה Steely Dan.

Steely Dan היתה מורכבת בעיקר משני יוצרים עיקריים – דונלד פייגן ווולטר בקר.  האחד, נגן קלידים שהביא איתו את ההרמוניות הסבוכות ושינויי האקורדים שהופכים את עולם הג'אז לכל כך מורכב ומעניין.  השני, נגן גיטרה שהביא איתו את הסולואים המאולתרים ואת אווירת השינוי בכל ביצוע.  שניהם הביאו איתם פרפקציוניזם שהפך לאגדה ושגרם לאלבום האחרון שלהם בשנות ה-70 – אלבום שהכיל רק שבעה שירים – להכיל בתוכו תרומה של 42 נגנים שונים, ולהיות מוקלט במשך כמעט שנה שלמה.

שני היוצרים העיקריים לא דיברו אחד עם השני כמעט מאז האלבום ההוא, ולא עבדו על שום דבר משותף עד אמצע שנות ה-80, אבל הגעגועים של דונלד פייגן לצליל הייחודי של הלהקה – ששילבה ג'אז, רוק, רית'ם אנד בלוז, דו וופ, ופאנק (בפ' רפה, כמובן), וגם לזמנים שהכילו את המוזיקה שהשפיעה על הצליל הייחודי הזה – גרמו לו להוציא, בשנת 1982, את הראשון מבין שלושת אלבומי הסולו שלו, אלבום שנקרא "The Nightfly".

"איזה עולם נפלא זה יכול להיות, איזה זמן נפלא להיות בו חופשי," הוא שר בשיר שפותח את האלבום, "IGY" – ואחד השירים המוכרים ביותר שלו, וזה המוטיב העיקרי של האלבום.  שני צירים – אחד מהם מתרפק על העבר שפייגן לקח בו חלק, על החיים הפשוטים של אז, המוזיקה, התרבות, הפוליטיקה, גם הגורמים המאיימים על שלום העולם – הקומוניזם והאויב הגדול מהמזרח;  השני מביט על ההתרפקות הזאת בציניות.  אם החיים הפשוטים של אז היו טובים יותר מהחיים שיש עכשיו, בשנות ה-80, הוא אומר, הם בעצם לא לגמרי שונים.  אין שום דבר שהיה טוב יותר אז.  רק דרך ההסתכלות על הדברים היתה דרך חרך יותר צר.

לפייגן יש את הכשרון הנדיר לצייר בכמה מילים, שמתחברות לכמה משפטים, נופים שלמים – של ערים אמריקניות שלוות, שמכוניות אמריקניות ארוכות עטורות בסנפירים נוסעות לאורך הרחובות השלווים שלהן, שדלתות של קרונות דיינרים בפינות הרחוב נפתחות בצלצול והאנשים שנכנסים לבושים במעילי הרוח של קבוצות הפוטבול שהם משחקים בהן, שילדים קטנים משחקים ברוגע ברחובות בהולה הופ, ובמקלות פוגו, ובגולות.  יש לו את היכולת לתאר בציניות את הפחד הלא הגיוני מפני סוף העולם, בידי האויב הגדול מהמזרח, שנראה כל כך לא מציאותי ממרחק שלושים השנים שעברו – "יש לי מקלט מתחת לאדמה שאבא שלי בנה, למקרה שהאדומים יחליטו ללחוץ על הכפתור," הוא שר ב-"New Frontier", שם הוא עוטף את הפצצה האטומית, את ברובק, את השאיפה לצאת מהמרחבים הפתוחים של העיירה הקטנה ולהיכנס אל המרחבים הסגורים והמצומצמים של העיר הגדולה, ביחד, באותו השיר שמתאר פיסת זמן משנות ה-50 בצורה כל כך בהירה שנדמה, כשמקשיבים לו, שגם אנחנו שם, בלי הידע שיש לנו על העולם כמו שהוא הפך להיות היום.  אפילו "Ruby Baby", שיר שנכתב לא על ידי פייגן, אלא על ידי ליבר וסטולר, בשנות ה-50, נשמע כאן כמו איזו קריצה נוסטלגית לעבר שכל מה שנשאר הוא להתגעגע אליו.  שיר משנות ה-50, של ה-Drifters, מוקלט כאן עם מיטב נגני האולפן שעולם הג'אז מכיל, בהקלטה דיגיטלית לחלוטין – הראשונה מסוגה בהסטוריה, והוא נשמע כאילו הוא שידור משם, מתוך רדיו ישן שנשאר פתוח ומוכן, על כוכב אחר, לקלוט את השדרים האלה מלפני 30 שנה.

בין לבין, פייגן פותח לפנינו חלון קטן אל מה שהוא באמת מתגעגע אליו – מה שבאמת חשוב, מה שנשכח מאז השנים ההן ונבלע בתוך ההצלחה הגדולה של הלהקה שהיה חלק ממנה בעשור שקדם לאלבום הזה, מה שהתפורר באיטיות ונעלם במהלך ההקלטות של האלבום האחרון של הלהקה בשנות ה-70 ומה שהלהקה ניסתה לשמר כל הזמן הזה – וממשיכה לנסות לשמר גם עכשיו, לאחר איחוד וסיבובי הופעות כאלו ואחרים במהלך השנים האחרונות – הפשטות, העדינות והתמימות של השנים ההן, שבאה לידי ביטוי במיוחד בשיר שסוגר את האלבום הקצר הזה, "Walk Between the Raindrops" – "בחלומותיי, אני עדיין שומע את הרעם. אני עדיין יכול לראות את הטיילת ליד המלונות הגדולים. היום המשמח הזה שבו נמצא אחד את השניה על החוף בפלורידה – את תפתחי את המטריה שלך, אבל אנחנו נלך בין הטיפות עד לדלת שלך".

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – הצעד ההגיוני הבא של האנשים שיצרו את סדרת הסרטים "מסור" הוא כמובן, אופרת רוק.