The gospel according to whom

 1.  לפני הכל

אחרי הופעה מוצלחת (עושה רושם) של חוזה גונזלס בשבוע שעבר כאן, Monocrave לא נחים על זרי הדפנה וכבר מביאים לנו ב-20 בנובמבר את Hooverphonic.  הם יופיעו ב"בארבי", יעלו 180 שקלים למי שיזמין כרטיסים מראש, ויאחדו תחת קורת גג אחת את חובבי המוזיקה הגלגל"צית הנעימה שיבואו בשביל "Mad About You", ואת חובבי הטריפ הופ שזוכרים להם חסד נעורים מהתקופה המוקדמת יותר שבה היה להם שם קצת אחר.

מצד שני, אם אתם לא חובבי טריפ הופ אלא חובבי רגאיי, נאמר, פפסי (משום מה) מטפלים גם בכם בפסטיבל שהם עורכים בדיוק באותו היום, בהאנגר 11.  שם יופיעו אלי קמפבל, שהיה הסולן של UB40 וינגן בהופעה שירים של הלהקה שהיה בה, בעיקר, וסליי ורובי, שני מפיקי רגאיי עתירי הסטוריה.

אחרי תשע השנים שלקחו בשביל לגרום לאלבום הזה להישמע כמו שצריך, "Chinese Democarcy" של Guns and Roses יוצא סוף סוף ב-23 בנובמבר.  הם מאפשרים גם לשמוע את שיר הנושא מתוך האלבום.  ואחרי ששמעתי אותו פעם אחת אני יכול להגיד, לא לגמרי בהפתעה – לא היה שווה את כל הציפיה הזאת. [אחרי שמיעה שניה, השיר הזה גדל עליך.  הוא לא גאוני, אבל הוא גם לא רע במיוחד].

2.  מורד. רוקר. מאהב. אליל. נעלם מעל פני האדמה.

במהלך שיטוטיי בערוצים השונים באחד מהלילות האחרונים נתקלתי שוב בערוץ MGM, שמדי פעם אפשר למצוא בו סרטים טובים ועתיקים-אם-כי-לא-עתיקים-מדי, ושמחתי לראות שהגעתי בדיוק בזמן בשביל לתפוס את עשר הדקות האחרונות של סרט שראיתי כמה פעמים ואני תמיד שמח לראות, במקרה, שוב.    "אדי והמשוטטים", סרט מ-1983, מקדים את זמנו במיוחד בעצם העובדה שהוא מציב להקה שנראית כמעט בדיוק כמו ברוס ספרינגסטין וה-E Street Band, ונשמעת בדיוק כמותם, עשר שנים לפני שהוקמו – ובדיוק באותו המקום.

השנה היא 1963.  "אדי והמשוטטים", להקת רוק בעלת סאונד לא שגרתי יחסית לתקופה, מצליחה מאד ברחבי ניו ג'רזי, שם היא הוקמה, חותמת על חוזה הקלטות ומוציאה אלבום ראשון שמצליח מאד ומאפשר להם להקליט אלבום נוסף – "עונה בגיהנום".  ההקלטות הן קצת יותר נועזות, מבחינה מוזיקלית, מהאלבום הראשון והמוצלח (שכבר עצמו נשמע כמו משהו שיכול מאד להצליח בשנות ה-70, אבל קרוב לוודאי שלא בשנות ה-60 המוקדמות), וחברת התקליטים מסרבת להוציא את האלבום.  סולן הלהקה, אדי ווילסון, בכעס על ההחלטה, יוצא לסיבוב ברחבי העיר ומתרסק עם המכונית שלו, מעבר לגשר, אל תוך נהר.  הגופה שלו לא נמצאת, הוא מוכרז כמת, החיים נמשכים.

עשרים שנה אחר כך, כתבת טלוויזיה מחליטה לצלם תכנית טלוויזיה תיעודית על אדי ווילסון ועל הלהקה שלו, מאחר והאלבום הראשון של הלהקה יוצא במהדורה מחודשת ומצליח שוב.  במרכז התכנית, סברה שלה לפיה אדי ווילסון לא מת בעצם, אלא החליט להיעלם מאחר ולא רצה את התהילה שציפתה לו עם הוצאת האלבום השני.  היא מוצאת את חברי הלהקה – הקלידן וכותב המילים, שאותו משחק טום ברנג'ר, נגן הבס של הלהקה שממשיך להופיע עם סולן שנראה כמו אדי ווילסון, ומנהל הלהקה, שאותו משחק ג'ו פנטוליאנו – ומראיינת אותם, ותוך כדי יצירת התכנית דמות מסתורית מחליטה לנסות ליצור קשר עם חברי הלהקה ולהיעזר בהם כדי לחפש את הקלטות האלבום השני האבודות, כדי להוציא את האלבום, אחרי כל השנים שעברו.  הכתבת חושדת, וגם חברי הלהקה מתחילים לחשוד בעקבותיה, שהדמות המסתורית היא אדי ווילסון בעצמו.

אני אשאיר לכם את עשר הדקות האחרונות של הסרט, כדי שלא תדעו אם אדי באמת חי ואם הוא זה שמחפש את ההקלטות, למקרה שגם אתם תיפלו על הסרט הזה באחד מהערוצים.  במקום, כמה מילים על שניים מהדברים שמצילים את הסרט מלהפוך להיות עוד אחד מהמאובנים התרבותיים ששנות השמונים השאירו אחריהן – הסיפור והמוזיקה.

הסרט הוא במקור ספר, של סופר בשם פ.פ. קלוג, שזה אחד משני סרטים שמבוססים על דברים שכתב.  השני, "אחר צהריים של פורענות", הוא סיפור אמיתי – אבל הסרט עצמו שאב השראה ממאמר שכתב על האירוע.  והדמויות שלו, פרנק רידג'וויי, הקלידן וכותב המילים, סאל אמאטו, הבסיסט שנאחז עדיין בתהילת העבר בעזרת כפיל של סולן הלהקה שפירסמה אותו,  וגם אדי ווילסון, סולן הלהקה שרצה שהמוזיקה שלו תהיה יותר ממה שהיה יכול להתאפשר למוזיקה להיות בזמנים ההם, הם מייצגים ראויים למרחק שעבר בעשרים השנים האלו, לנעורים שנשכחו ולחלומות שהיו צריכים להישאר מאחור.

המוזיקה נכתבה על ידי ג'ון קאפרטי, והסיבה שהיא נשמעת כמו משהו מהתקופה המוקדמת של ברוס ספרינגסטין וה-E Street Band היא מפני שזה בדיוק מה שהיא צריכה להישמע כמותו – במאי הסרט הושפע, בין השאר, בזמן צילומי הסרט, מהמוזיקה של ברוס ספרינגסטין וכשקאפרטי הוזמן לכתוב כמה שירים לסרט, הוא תפס את האיכויות המוזיקליות האלה בצורה כל כך טובה שהבמאי ביקש ממנו להמשיך ולכתוב מוזיקה לכל הסרט.  פסקול הסרט, שהכיל את השירים של הלהקה הבדיונית משני האלבומים, ושבעצם כלל את השירים של הלהקה של ג'ון קאפרטי, זכה להרבה יותר הצלחה מהסרט עצמו – על אף שהסרט, בסופו של דבר, הפך לסוג של סרט פולחן.  ג'ון קאפרטי עצמו לא נהנה מההצלחה הפולחנית של הדמות הבדיונית שהוא שר בשבילה, ונעלם כמעט לחלוטין לאחר שהקליט עוד כמה שירים לסרטים משנות השמונים.  הוא עדיין מופיע, עם אותה הלהקה שמנגנת בפסקול הסרט, באותו סוג של מקומות שבהם הלהקה הבדיונית שבסרט התחילה את דרכה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  בפעם הקודמת שבמאי הצליח למכור לאולפן רעיון לסרט במשפט אחד, זה היה "סיפור אהבה עם רוחות רפאים", וזה היה "ביטלג'וס". זאת הפעם השניה.