The gospel according to whom

1.  לפני הכל

הנה רעיון מעניין:  פסטיבל נותן לאנשים שבאים לבקר בו, מדי שנה בשנה, לבחור את הלהקות שהם היו רוצים לראות במהדורה הבאה של הפסטיבל.  המעריצים בוחרים את הלהקות, חלקן להקות שהתפרקו וכבר לא מופיעות.  הפסטיבל בעל השם פונה ללהקות בכל זאת.  הלהקות מחליטות להתאחד.  אחת מהלהקות האלה, שתופיע במהדורה האנגלית של פסטיבל All Tomorrow's Parties ב-9 וב-10 במאי בשנה הבאה היא The Jesus Lizard.  בהתחשב בעובדה שלהקות אחרות שהסכימו להתאחד, או להופיע שוב ביחד (בשביל להקות שלא באמת התפרקו), כוללות את Sleep, Young Marble Giants ו-Antipop Consortium, אני הייתי מזמין כרטיסים כבר עכשיו אם הייתי אתם.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  אודטה, לא זאת עם העצות אלא זאת עם השירים מעוררי ההשראה, הגיטרה האקוסטית והקול הרועם מתנועת המחאה המוזיקלית של שנות ה-60, נפטרה השבוע בגיל 78.

ומכיוון שזו כוס התה של כולנו לסייע לאנשים בעת צרה וגם להרוויח על הדרך ערב מוזיקלי מעניין:  חבורה של מוזיקאים – מוניקה סקס ביחד עם חמי רודנר ומאור כהן, מידנייט פיקוקס, דפנה והעוגיות, רונה קינן, ליידי D ועוד נחלצו לעזרתה של  ליאור רשף, לשעבר מ"ליליפוט", שנקלעה לבעיות כאלה ואחרות.  הכנסות הערב הזה יועברו לכפר הנגמלים "רטורנו". זה קורה ביום חמישי, ה-11.12, בשעה 22:30, בלבונטין 7.

2.   חלום אוסף הסמרטוטים של מארק נופפלר

אז.  משבר כלכלי.  בנקים קורסים, בורסות נופלות, מאות אלפי מפוטרים בארה"ב ובשאר העולם, בכלל.  אומרים שזה המשבר הכלכלי הכי גרוע שהיה כאן בעשרים, שלושים, ארבעים השנים האחרונות.  אבל הוא עדיין לא מתקרב למשבר הכלכלי ההוא, של סוף שנות ה-20.  איך אני יודע?  כי למשבר הכלכלי הזה אין ז'אנר מוזיקלי משלו.

כשהמצב בארצות הברית בשנות ה-30 החמיר, עם קריסת הבורסה, היעלמות הנכסים של האנשים העשירים והפיטורים ההמוניים של האנשים העניים, הרבה מאד אנשים שאיבדו את כל הרכוש היציב שלהם החליטו שעדיף להם לחפש עבודה ניידת – לנדוד ממקום למקום, עם הרכוש המועט שיש להם, לטפס על רכבת משא שמובילה לאיזשהו מקום אחר, לדדות לתוך עיר או עיירה שהם לא מכירים ולחפש עבודה – כל דבר, כמו העמסת פחם, איסוף כותנה, איסוף זבל, קטיפת פירות או ירקות משדות, ניקוי אורוות, שיכול לאפשר להם להרוויח מספיק כסף בשביל לאכול – ואז להמשיך לנדוד, למקום הבא שיש בו עבודה.  כמו ברוב המצבים האפלים של האנושות, אין דבר שמקנה תקווה גדולה יותר מאשר מוזיקה, והאנשים שההשראה היכתה בהם התחילו לכתוב שירים על המצב שלהם.  מאחר וגיטרה, והנגזרות התקופתיות שלה – בנג'ו, דוברו, יוקללי – היתה הכלי הנייד ביותר והעשיר ביותר בהרמוניה שאנשים יכלו לסחוב איתם כשנדדו ממקום למקום, רוב השירים האלה נכתבו בליווי גיטרה.  דור שלם של זמרים, מוזיקאים ויוצרים שכתבו על המצב הזה, ועל הדמות התרבותית המיוחדת שנולדה מהמצב הזה, הנווד, ביסס את עצמו כמקור השראה לדור שלם שבא אחר כך.  רמבלין ג'ק אליוט, למשל, או ג'ימי רוג'רס.  הארי מק'לינטוק, או וודי גאת'רי, שהמחאה שלו על המצב הכלכלי ועל הפער בין האנשים העניים לאנשים העשירים הפכה למחאה חריפה הרבה יותר נגד הממשל במגוון של נושאים אחרים.  כולם השפיעו על זמרים בדורות הבאים – זמרי קאנטרי ובלוז בעיקר, כמו האנק וויליאמס, למשל.

המוזיקה הזאת הידהדה במורד ההסטוריה, ועושה רושם שהדבר הטבעי ביותר, בכל משבר כלכלי שמתעורר ומתחיל להתגלגל במהלך ההסטוריה, הוא להיזכר בשירים האלה, במוזיקה הזאת, ובתקווה המעטה שהיא נתנה לאנשים ששרו אותה ולאנשים שהקשיבו לה.

בשנות ה-80, כשהגיע תורה של אנגליה לסבול ממשבר כלכלי ואלפי צעירים בריטיים נותרו בלי עבודה, היו אלה שהעדיפו להישאר מובטלים והיו אלה שניסו ככל יכולתם למצוא עבודה, גם במקומות עשירים יותר ויציבים יותר, רחוקים מהבית – כמו גרמניה.  מארק נופפלר והחברים הצעירים שלו היו חלק מהבחורים האלה.  הם הלכו לעבוד בבניין בגרמניה כשהמצב הכלכלי של המדינה שהם חיו בה והמצב הכלכלי האישי שלהם החמירו עד מעבר ליכולת שלהם לסבול את זה.  במקביל, מארק, אחד מהגיטריסטים המופלאים של הדור שלו, ודיוויד, אחיו, וחברים אחרים שלהם שהיתה להם יכולת מוזיקלית ואת הרצון להביע את עצמם בדרך הזו, הקימו להקה ונתנו לה את השם של המצב שהם היו בו – "Dire Straits" – בתרגום חופשי מאד, "על הפנים".

שנים אחר כך, כשנופפלר הצליח לתרגם את המצב הזה לעשרות שירים אפיים ויפהפיים – "Telegraph Road", למשל, שמספר בעשר דקות שלמות את הקמתה של עיר, והידרדרותה הכלכלית – בפעם הראשונה ובפעם השניה – ואחרי שהוא פירק את הלהקה והמשיך לקריירת סולו מוצלחת משלו, הוא נזכר בערגה בזמן הזה, ומשם המחשבות שלו נודדות למשבר הכלכלי האחר, המפורסם יותר, של האמריקנים.  מכל המחשבות האלו, והשירים שצמחו מהן, נולד האלבום "Ragpicker's Dream".  הוא נפתח בסיפור האישי של נופפלר עצמו.  "Why Aye Man" מספר על הצעירים הבריטיים מניוקאסל, עיר הנעורים של נופפלר, שנאלצו למצוא עבודה בגרמניה בתקופת מרגרט ת'אצ'ר.  הוא שר אותו ביחד עם ג'ימי נייל, גם הוא זמר נפלא, שבזמנו הפנוי מתפקד גם כשחקן – ובמקרה גם שיחק בסדרה שהשיר הזה הוא שיר הנושא שלה, "Auf Wiedersehen, Pet", שעוסקת גם היא בעובדי בניין בריטיים בגרמניה בשנות השמונים.

שאר השירים באלבום חוזרים אחורה, אל תקופת השפל הכלכלי הגדול, לא רק בנושאיהם, אלא גם מבחינה מוזיקלית.  בעזרת כל הכלים הסטנדרטיים ואף לא אחד מכלי הנגינה שהיו משתמשים בהם אז, נופפלר נודד הלוך ושוב בין המשבר הכלכלי המוקדם ההוא – גם זה ששיתק לחלוטין את ארצות הברית וגם ההדים שלו, שהגיעו גם לאנגליה, ובין המשבר הכלכלי המאוחר יותר, שהיכה רק באנגליה.  הוא משרטט תמונות מהעבר – יריד שהוקם בין לילה בפאתי עיר אמריקנית, האוהלים המאובקים והצבעוניים שלו מסתירים מאחוריהם דברים נפלאים ודברים איומים, ובעיקר, דברים מתעתעים;  הרוכל העובר מעיר לעיר, מדלת לדלת ומנסה להציע לאנשים, שיש להם כסף בקושי להאכיל את המשפחה לעוד יום, לקנות נעל איכותית – מפני שנעל איכותית היא אחד מהדברים הכי חשובים שיש;   ראש המשפחה שצריכה לפנות את הבית מעיף מבט אחרון על החדרים הריקים, ועל הזכרונות שספוגים בתוך הקירות שלהם;  נווד נמלט מהשוטרים ומוצא מחסה ללילה בבית קברות;  והנוודים שמתאספים בחצר חברת הרכבות ומכינים לעצמם משתה צנוע לחג המולד.  בין לבין, הוא גם מוצא זמן לחבר שיר על הדמויות המצוירות שחולקות את המדבר עם הנוודים – זאב הערבות הערמומי והציפור המהירה, שמצליחה להיחלץ מכל המלכודות שלו.

האלבום הזה מכיל בתוכו את כל מה שהמוזיקה של הזמן ההוא היתה אמורה לעשות – לצבור בתוכה את החוויות, את העצב, את הייאוש ואת המרירות של המצב הקיים – ולהניח במקומם תקווה לעתיד טוב יותר.  כל הגיבורים של נופפלר, שהוא עובר על פניהם במהלך האלבום, חווים את החיים שלהם במשיכת כתפיים.  הם יודעים ששום דבר טוב יותר לא מצפה להם בזמן הקרוב וששום דבר טוב יותר לא צריך לגרום להם להעריך את החיים שלהם – את מסכת הנדודים, את הקפיצה על רכבות, את האושר העצום של ארוחה שמכילה כמה ירקות וקצת בשר.  את התקווה הזאת הוא משאיר לנו, המאזינים, חבויה בין הקפלים של השירים.  דווקא באלבום שמקדים את האלבום הזה, "Sailing to Philadelphia", הוא מסתיר את התקווה האמיתית, הכנה, שיכולה לחתום את האלבום הזה – בשיר האחרון של האלבום ההוא, הוא אומר, "Something is going to happen to make your whole life better someday".   אחרי הכל, הוא יודע על מה הוא מדבר.  הוא עומד על במה ושר את זה לילה אחרי לילה, ועל הפנים שלו יש חיוך.

זה הכל להשבוע.  הגוספל יוצא לחופשה של שבועיים בזמן שאני נמצא בסן חוזה, קליפורניה.  בינתיים – הצעד האבולוציוני הנדרש הבא: סופר גיבור אינדי.