The gospel according to whom

1.  לפני הכל

בפינת המתים המוזיקליים השבועית – נסים אליעז, שהיה חלק מ"Subway Suckers", להקה שגידלה כמה מהאמנים היותר מעניינים במוזיקה הישראלית (אביב מארק ועמי שליו מה-Monotonics, למשל), נפטר בגיל 43 מהתקף לב.

2.  בשמונה בערב אמרנו שלום
פעם סרטים היו הרבה יותר פשוטים.  היתה עלילה, היו שחקנים – בדרך כלל שחקן ושחקנית – שעבדו קשה מאחורי הקלעים על הכימיה שלהם מעל הקלעים, היתה מוזיקה מרקיעת שחקים ברגעים הדרמטיים יותר כדי לסמן לכם שאלו הקטעים שאותם כדאי לזכור, היו מצלמות – כשהיתה הטכנולוגיה – שיכלו להתקרב כדי לראות את הדמעה הנוצצת ולהתרחק כדי לתפוס את כל המרחב המוריק שבו מתחבקים הגיבור והגיבורה.  היום, סרטים כרוכים בהרבה פיצוצים, ובהרבה דברים מהירים, וקולניים, שמנצלים את מערך הרמקולים החזקים מדי תמיד שיש בבתי הקולנוע.

גם מוזיקה עובדת באותה צורה.  היום זה צריך להיות שונה, מיוחד, מעניין, חורג לגמרי מכל המוסכמות וגם אז לא מובטח שנזכור בעוד חודש או חודשיים מי אותה להקה שחשבנו שהולכת לשנות לחלוטין את עולם המוזיקה היום.  פעם, כל מה שהיה צריך היתה מלודיה יפה וקליטה, מילים שיש בהן מסר קצת יותר עמוק מהרגיל, ואווירה מוזיקלית של בתי הקולנוע הישנים שבהם הוקרנו הסרטים הישנים, עם הכסאות האדומים והמסכים שנמשכים למעלה באיטיות אצילית [בעצם, גם בתי הקולנוע של היום הם קצת ככה], ושחוויית צפיית הסרט, עם רמקול אחד או שניים בווליום סביר לחלוטין, היתה בהם חוויה יוצאת דופן שמשמרים אותה עד כמה שאפשר להרבה שבועות אחר כך.  אבל גם פעם, בעשור הרחוק ההוא של שנות ה-90, כל הדברים האלו – מלודיה יפה, קליטה ופשוטה, מילים שמספרות סיפור מוכר בצורה יוצאת דופן, אווירה מוזיקלית תזמורתית שמזכירה את בכארך, את לויד קול, את המוזיקה לסרטים של ג'ון בארי ושל אניו מוריקונה – לא היו מספיקים כדי שלהקה כמו "Rialto" תזיז משהו לקהל הבריטי, רווי הלהקות הטובות בסוף שנות ה-90.  אפילו העובדה שזו הלהקה היחידה שאני מכיר שהסולן שלה הוא בן אצולה כנראה לא השפיעה עליהם יותר מדי.

Rialto היתה להקה שצמחה מתוך להקה אחרת, Kinky Machine, שהקדימה את זמנה במה שהוגדר אחר כך כגל החדש האלקטרו-רוקי [או לפחות, ככה אני מגדיר את זה] – המוזיקה שלהקות כמו Elastica, Sleeper, Republica עשו אחר כך ודחקו את הלהקה החלוצה אחורה, אל הצללים.  הקשיים הפיננסיים העמיסו על חברת התקליטים וחברת התקליטים העמיסה על הלקה, ואחרי הפירוק נשארו הסולן וכותב השירים, והגיטריסט והמפיק, והחליטו שהם רוצים להקים להקה חדשה.  את הגרסאות הראשונות של השירים שלהם, הם הקליטו בעזרת טייפ שמונה ערוצים, דבר שקרוב לוודאי תרם לסאונד המאד ייחודי, והמאד לא אופייני לתקופה, שלהם – מוזיקת פופ שעטופה בגוונים המוזיקליים הניתנים בקלות לזיהוי של שנות ה-60.  אחר כך הם אספו עוד שני נגנים להשלמת הרכב הלהקה, ועוד שני נגנים להשלמת הרכב ההופעות, והתחילו לנסות להוציא אלבומים.  שני השירים המוכרים יותר שלהם, "Monday Morning 5:19" ו-"Untouchable", לקוחים מהאלבום הראשון שנושא את שם הלהקה.  וזאת הנקודה שבה הם נבלעו בתוך כאוס חברות התקליטים:  את האלבום הראשון, שהם סיימו להקליט, היתה אמורה להוציא חברת התקליטים East/West שכחלק מסדרת החלטות פוליטיות החליטה לזרוק את הלהקה, ביחד עם להקות אחרות.  מאוחר יותר Rialto מצאו חברת תקליטים שתוציא את אלבום הבכורה שלהם, בשם China, אבל זו נקנתה זמן קצר אחר כך על ידי Warner Brothers, חברת התקליטים שהיא הבעלים של East/West.  האמנים סודרו מחדש בין חברות התקליטים ו-Rialto מצאו את עצמם שוב עובדים בשביל אותה חברת תקליטים שזרקה אותם פעם אחת – והחליטה שוב לזרוק אותם.  את האי.פי. הבא שלהם, Girl on a Train, הם הקליטו בחברת תקליטים אינטרנטית בשם GimmeMusic שפשטה את הרגל תוך זמן קצר.  המחשבה שאולי זה הסגנון המוזיקלי הייחודי והלא מקובל שלהם שגורם להם לכל כך הרבה צרות עם חברות התקליטים גרמה להם כנראה לשנות כיוון באלבום השני שלהם, "Night on Earth", שהיה אלקטרוני הרבה יותר, ותזמורתי הרבה פחות, מהאלבום והאי.פי. שקדמו לו.  הדעיכה האיטית וההיעלמות שלהם בסוף שנות ה-90 הוכיחה שהם כנראה טעו – זו המוזיקה התזמורתית הייחודית שלהם, זו שאפשר לשמוע ב"When We're Together" או ב-"Dream Another Dream", שהיתה גורמת להם להישאר ולהצליח גם בעשור הזה.

Rialto לא היו מקוריים. הם לא חידשו שום דבר בנוף המוזיקלי וההיעלמות שלהם משם מזכירה לנו אולי את הפוטנציאל שהיה יכול להיות להם אם הם היו ממשיכים לאלבום שלישי ורביעי.  אבל לפעמים, לא צריך לחדש בשביל לגרום לדברים להישמע טוב.  לפעמים, אנחנו לא רוצים לראות את האמנות המודרנית המלאה במשמעויות נסתרות מאחורי סמלים סתורים.  לפעמים, אנחנו רוצים לראות את הציור שמזכיר לנו את החיים האמיתיים.