The gospel according to whom

1. לפני הכל

מי אמר שהציבור לא יכול להחליט בשביל עצמו?  אחרי שנעשה כבר נסיון של אמרגנים כאלה ואחרים להביא את לאונרד כהן לארץ, אבל החברות הסלולריות למיניהן ולסוגיהן לא הסכימו לתת חסות למופע היקר מאד, התארגנה קבוצה של אנשים טובים וחדורי אמונה, פתחו אתר, התחילו עצומה, החתימו אנשים, נאבקו, עשו רעש, והנה – נדמה שיש תוצאות לכל זה.  כנראה שלאונרד כהן יגיע לכאן להופעה אחת ב-24 בספטמבר, שתסיים את סיבוב ההופעות האחרון שלו.

ובצירוף מקרים, גם "Sisters of Mercy", שקראו לעצמם על שם שיר של לאונרד כהן, יגיעו לכאן להופעה אחת ב-4 למאי, במועדון התיאטרון.

2.   רוצה להיות משחית כשאגדל

מדי פעם, בלאק פרנסיס עוזב את המקום שלו ליד החלון, שם הוא מסתכל על העולם, ויורד אל המרתף שלו, שתי מדרגות במכה.  הוא מדליק את האור, ומצד שמאל שלו, נגד הקיר, יש שורה של מדפים – מהרצפה עד התקרה, כמעט – ועל כל אחד מהמדפים האלה מונחות, צפופות, קופסאות קטנות, מרובעות.  בכל אחת מהקופסאות האלה יש משהו שפרנסיס שמר איתו מתקופת הנעורים שלו.  בחלק מהקופסאות יש חפצים שמזכירים לו ימים נשכחים, מקומות נשכחים, רגשות נשכחים – גזירי עיתון, דפי מידע מעצרות דתיות, חתיכות קטנות של פילם שיש עליהן תמונות בודדות מסרטים.  בחלק מהקופסאות יש רגשות צרופים – זעם באחת מהקופסאות, שכשפותחים אותה פשוט צורחת עליך שבבי מילים חסרות משמעות;  או אהבה, שהקצוות שלה עגולים והיא עטופה בענן וורוד;  או תמיהה, שמשנה את הצורה שלה כל הזמן ולא באמת מתגבשת למשהו ממשי;  או סקרנות.

על קיר אחר יש שורה של מדפים אחרים – על כל אחד מהם קוביה קטנה מזכוכית, כמעט באותו הגודל כמו הקופסאות.  כל קוביה שוברת את האור בצורה קצת אחרת.  חלק מהקוביות נראות עכורות יותר מקוביות אחרות.  חלק נראות עשויות מזכוכית עבה יותר מהקוביות האחרות.  כמה מהן בצבעים אחרים.  הוא עומד מול הקיר האחד וחושב זמן מה.  הוא מביט על המדפים אחד אחד, מעביר את העיניים על הקופסאות משמאל לימין, ואז מימין לשמאל.  בסופו של דבר הוא לוקח קופסא אחת, במדף קצת גבוה ממנו.  הוא מתרומם קצת על קצות האצבעות.  הוא לא מסתכל על הקופסא.  הוא נעמד עכשיו מול הקיר האחר, עם שורת המדפים האחרת, וחושב שוב.  הפעם, תהליך המחשבה קצר יותר, והוא לוקח איתו קוביה אחת, שנמצאת קרוב יותר אל הרצפה.  הוא מטפס למעלה, מכבה את האור, מתיישב ליד השולחן הקטן שעליו הוא מניח את הטלפון שלו.  הוא פותח את הקופסא, מוציא את מה שיש בתוכה, ומקרב את הקוביה אל אחת העיניים שלו.  דרך הקוביה הוא מביט במה שהיה בתוך הקופסא, ועכשיו פרוס על השולחן.  דקה, שתי דקות, שלוש.  אחר כך הוא מניח את הקוביה, מרים את הטלפון, ומחייג, אחד אחרי השני, לשלושה מספרים.  כשמישהו עונה בצד השני, הוא אומר "יש לי שיר" ומנתק.  שוב ושוב ושוב.  מאוחר יותר חברי הפיקסיז נפגשים באיזה אולפן.

את  "Doolittle", יצירת המופת הקצרה של הפיקסיז, הם הקליטו בקצת פחות משלושה שבועות.  גיל נורטון, המפיק הבריטי שנבחר להפוך את פיסות החיים הרועשות של בלאק פרנסיס לשירים שאפשר להשמיע ברדיו, לא היה מרוצה מהאורך הצפוי של השירים – הארוך שבהם נמשך פחות מארבע דקות, הקצר קצת פחות מדקה וחצי.  כשניסה לשכנע את פרנסיס להאריך את השירים או לעבד אותם מחדש, פרנסיס גרר אותו לחנות תקליטים בבוסטון, שם הקליטו את האלבום.  הוא חיפש, ומצא, את אוסף הלהיטים של באדי הולי.  אף לא אחד מהשירים שם היה ארוך משתי דקות.  "אם זה טוב מספיק בשביל באדי הולי," הוא אמר. "זה טוב מספיק בשבילי."  והוא צדק.  לא צריך יותר משתי דקות כדי להעביר את תמצית הרגש שפרנסיס ניסה להעביר בכל אחד מחמישה עשר השירים שמאכלסים את האלבום הזה, כל אחד מהם מריח יותר מרוח נעורים מהשיר שנכתב בהשראת אחד השירים שם. והרגשות האלה, הצרופים, לא מסתפקים רק במילים – שמקיפות חוויות מסרטים סוריאליסטיים, דימויים תנ"כיים, אבחנות חברתיות, ומספרות סיפורים על זונות, אוקיינוסים זועמים, חסרי בית מתים בקרונות רכבת ברעידת אדמה, ודברים אופטימיים נוספים כאלה – ובמנגינות, שהן בדרך כלל רועשות, לא סימטריות, לא שגרתיות – אלא גם מחלחלים אל תוך הדרך שבה השירים מועברים.  מהזעקה שבבסיסו של הפזמון של "Tame", שאפשר לדמיין שבלאק פרנסיס משמיע אותה תוך כדי שפרצופו הופך להיות אדום ומבטו הופך להיות שטני במיוחד, דרך השמחה האידיוטית של "I Bleed" ועד הלאות המכוונת של "Silver", הפיקסיז מוכיחים שבית, פזמון ובית ושילוב של כמה אקורדים מוצלחים לא מספיקים בשביל להפוך שיר לשיר טוב.  שיר טוב צריך להכיל בתוכו מספיק רבדים בשביל לעשות את כל האלבום למעניין.

אפשר לומר שהם הצליחו.  אחרי הכל, האלבום הזה ממשיך להימכר גם היום, כשהוא חוגג עשרים שנה, ממשיך למצוא את עצמו בחלקים הגבוהים יותר של רשימות של האלבומים הכי טובים של שנות התשעים, של עולם המוזיקה האלטרנטיבית, של כל הזמנים, ממשיך להשפיע על עוד ועוד אמנים שמוצאים את עצמם מבינים שהפיקסיז שירטטו את המפה שלפיה המוזיקה האלטרנטיבית של שנות התשעים ניווטה את עצמה מחוץ לשנות השמונים.  הסינגל השלישי מתוכו יצא כמעט עשר שנים אחרי שאר האלבום ונשמע לא פחות רלוונטי כשיצא משאר השירים שהתחרו איתו על המקומות הראשונים של המצעד.  כמה מהשירים היותר מוצלחים ויותר אהובים מהאלבום הזה אפילו לא היו סינגלים.

ובאיזשהו מקום, באיזשהו זמן, כשהיקום המוזיקלי יהיה מוכן למישהו שיעשה את הצעד הבא, אותו מישהו יעזוב את החלון שלו לכמה רגעים ויירד למרתף.  הוא ידליק את האור, יעמוד מול קיר אחד, עמוס במדפים וקופסאות, יחשוב מעט ויבחר קופסא.  אחר כך הוא יעמוד מול קיר אחר, עמוס לא פחות בקוביות זכוכית קטנות, ויבחר אחת אחרת.  הוא ייקח את שני החפצים, יטפס למעלה, יכבה את האור.  יתיישב ליד איזשהו שולחן, יוציא את מה שנמצא בתוך הקופסא מחוץ לקופסא ויביט בו דרך קובית הזכוכית.  יעבור זמן, ואז הוא יניח את הקוביה ואת מה שנמצא בתוך הקופסא.  "יש לי שיר," הוא יגיד לתמונה של בלאק פרנסיס שנמצאת על הקיר.  ופרנק בלאק יחייך בסיפוק.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – לא רוצים לראות את הסרט הזה?  בסדר. אבל אני יכול לשרוף את המשרד.

וגם – חג שמח!