The gospel according to whom

1. לפני הכל

אחרי קורט ווגנר, M83 ו-Why, נרנג'ה ממשיכים בעבודת הקודש שלהם שמטרתה להביא לארץ אמנים מחו"ל שלא בהכרח ימלאו את היכל התרבות או אצטדיון רמת גן – ומביאים לכאן את קלקסיקו, להופעה אחת, ב-18 באוגוסט ב"בארבי" תל אביב.  קלקסיקו, מצידם, מביאים איתם את Despero, להקה מקסיקנית אמיתית, כדי לחמם אותם.

אני לא מכיר, בעוונותיי, את המוזיקה של מארק מולקהי וגם לא של הלהקה שהיתה לו בשנות ה-90, Miracle Legion, אבל אלבומי מחווה זה תמיד דבר טוב – ובמיוחד כשמשתתפים בהם אנשים כמו ת'ום יורק, מייקל סטייפ, Dinosaur Jr, Mercury Rev, ואלביס פרקינס, בין השאר.  הסיבה לאלבום היא פחות טובה – אשתו של מולקהי נפטרה במפתיע לפני כמה חודשים והפכה אותו בבת אחת להורה יחיד לשתי בנות, והכנסות האלבום נועדו לעזור לו להמשיך ולהיות מוזיקאי גם בתקופה הזאת.

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  סטיבן וולס, עיתונאי מוזיקה שכתב בעיקר ב-NME, היה ידוע בסגנון הכתיבה הייחודי ועתיר האותיות הגדולות שלו, ולא חסך את הדיו שלו מאף אמן שלא ממש אהב, והתואר זה התייחס לרוב מי שעבר דרך מערכת הסטריאו שלו.  אמנים שהוא כן אהב, והיו כמה כאלה, זכו לשבחים הרבה יותר גדולים (ומרובים אותיות גדולות, עדיין) מאצל מבקרי מוזיקה אחרים.  הוא גם היה במאי קליפים, וביים בין השאר את "Little Baby Nothing" של Manic Street Preachers (והצליח להתמודד בצורה די יצירתית עם העובדה ששלושה רבעים מהלהקה לא רצו להשתתף בקליפ בכלל).  בשנותיו האחרונות הוא כתב טור בשביל ה"גרדיאן" הבריטי שתיאר את מחלת הסרטן שחלה בה ואת הטיפולים שעבר.  גם הטורים האלה, קרוב לוודאי, היו מלאים באותיות גדולות.

2.  מה שיש מבעד לגשר
אף על פי שאני מתגאה בעובדה שהתגליות המוזיקליות החדשות שלי לא נקבעות לפי אופנות כאלה ואחרות, ובדרך כלל קורות, מכיוון שכך, שלוש או ארבע שנים מאוחר יותר (מה שגורם לי בדרך כלל להתלהב מלהקות כאלה ואחרות ולשאול אנשים אם הם מכירים את הלהקה הגאונית הזאת, ולהם להגיד בתגובה: "כן, אנחנו מכירים, כבר ארבע שנים בערך"), עדיין יש כמה ימים בשנה של נסיגה שבהם אני רוצה להיות אחד מהילדים המגניבים ולהכיר את הלהקות האלה בזמן אמת.  וכשמגיעים רגעי הנסיגה האלה אני יודע בדיוק איפה למצוא את עצמי – ב-eMusic, שם האתר כולו הוא המוכרים בחנות הדיסקים שנמצאים מאחורי הדלפק ומחייכים חיוך מבין ושולפים מאחורי הדלפק איזשהו דיסק שהוא בדיוק מה שאני רוצה.  הדרך הכי יעילה לזהות איזו להקה היא האופנה העכשווית ב-eMusic היא למנות את מספר הפעמים שבהם אלבום של להקה כזאת או אחרת מוזכר במקומות שונים באתר.  ובאמת – בראש המצעדים, בעלון האלקטרוני שהם מפרסמים אחת לכמה זמן, ברשימת עשרת האלבומים המומלצים שלהם, ברשימה שהם מכינים במיוחד בשבילי של אלבומים חדשים ומוצלחים, היה אלבום אחד שבלט במידת הרצון של eMusic לקדם אותו.  ללהקה קראו Cymbals Eat Guitars, לאלבום קראו Why There Are Mountains, והעטיפה היתה מכוערת באופן יוצא דופן.   הסיבה שבגללה אני מעדיף לגלות אמנים חדשים בזמן שנוח לי, שהוא בדרך כלל הרבה יותר רחוק מהזמנים שבהם בדרך כלל מגלים אמנים חדשים, היא שברוב המקרים התגלית הראשונה היא די מאכזבת, ואלבומים ראשונים שמחזיקים, ברושם שהם עושים על אנשים, ארבע שנים אחר כך, בדרך כלל שווים את השמיעה הראשונה גם ארבע שנים אחר כך.  גם במקרה של Cymbals Eat Guitars החשיפה הראשונית היתה די מאכזבת – יותר מדי השפעות, יותר מדי דברים-שנשמעים-כמו-זה, יותר מדי נסיון לרצות את המאזין.  וזה היה רק בשיר הראשון.

אבל כשמקשיבים לאלבום הזה שוב ושוב, מתחילים להבין כמה דברים – הראשון הוא שהלהקה לא מנסה לרצות את המאזין בכלל.  למעשה, הם יושבים באולפן ומקליטים בלי שום רצון להוציא את האלבום.  הם רק רוצים להעביר את הרעיונות שלהם, במהירות, מחליפים סגנונות מוזיקליים והשפעות מוזיקליות במהירות מסחררת, לפעמים גורמים לשיר אחד להיות מהיר ואיטי ומהיר ואיטי ומהיר בטווח של דקה אחת.

Cymbals Eat Guitars מורכבים משני חלקים לא שווים – ג'וזף ד'אגוסטינו, שמעדיף לקרוא לעצמו Joseph Ferrocious, ומאט מילר, שהם הסולן וכותב השירים, והמתופף, בהתאמה, הם בני עשרים כרגע;  ניל ברנהולץ ובריאן המילטון, בסיסט ועוד גיטריסט, הם בני יותר מ-30.  האחרונים גדלו בזמנים מוזיקליים שבהם מגזינים למוזיקה היו, לפעמים, עותקי נייר פשוטים מודפסים במכונת כתיבה ומועתקים במכונת צילום, ומוזיקאים היו מקליטים בארבעה ערוצים בחדרי השינה שלהם ומקווים שמישהו יגלה אותם ויהפוך אותם למוזיקאים מצליחים בסופו של דבר.  הראשונים גדלו בתקופה שבה לכל אחד יש את היכולת להרכיב אולפן מקצועי בבית, להעלות את השירים שהוא יוצר כ-MP3 לרשת, להוציא אלבום לבד ולגרום לסולנים של להקות שההשפעה המוזיקלית שלהן ניכרת עליהם לפנות אליהם ולהציע להם להפיק את ההקלטות הראשונות שלהם.  את מגזיני המוזיקה המצולמים בתקופה הזו, שבה גדלו שני החברים העיקריים של הלהקה, החליפו אתרים שביקורות בהם יכולות לגרום ללהקה להפוך לאלמותית בין לילה, או להיות מחוסלת בדיוק באותו פרק זמן, שמדענים מנסים, ברצינות, למצוא נוסחאות מדעיות שיכולות לגרום לאלבום לקבל ציון טוב בהם.  למזלם של Cymbals Eat Guitars, הם נפלו מהצד הנכון של המשוואה ואחד מהאתרים האלה, Pitchfork, החליט שהם אחת מהלהקות הטובות ביותר של 2009 (האלבום שלהם יצא במרץ, מה שמשאיר להם עוד תשעה חודשים להגן על התואר הזה).

הקשבה שניה ושלישית לאלבום הזה, "Why There Are Mountains", מוכיחה שיש להם די הרבה תחמושת מאחוריהם בשביל להגן על התואר הזה.  השיר הראשון באלבום, "And the Hazy Sea", נפתח במפתיע, כאילו הלכת לישון והתעוררת על רכבת הרים, בחלק הגבוה ביותר שלה.  האלבום עצמו ממשיך פחות או יותר במסלול הזה – שירים נבלעים אחד בתוך השני, דוחפים אחד את השני ממקומם, וכל אחד מהם מכיל בתוך עצמו עולם שלם משלו, שבו שיר נולד, מבלה חיים מלאי זעם, מתפשר, מתפכח, מתרצה, ובסופו של דבר נעלם בכמה צלילים רגועים או במהפכה מוזיקלית חדשה.  Cymbals Eat Guitars מחזיקים את ההשפעות שלהם על השרוולים שלהם, אבל השרוולים שלהם ארוכים ונגררים מאחוריהם, ובכל רגע נתון הם מזכירים להקה אחרת – רגע אחד אלו Animal Collective, אחר כך הם הופכים להיות Pavement, ג'ף באקלי מבליח לרגע קצר אחד, ואז Grandaddy, והשירה – הקולות הגבוהים, הצועקים והנחרצים בחלק מהזמן, החצי ממלמלים, חצי מדברים, בחלק אחר מהזמן, מזכירים את Modest Mouse, אחת מהלהקות שחברי הלהקה מודים שהם אוהבים במיוחד.  הדרך המיוחדת שבה הם בוחרים להציג את המוזיקה שלהם, כאילו שכל אחד מהמשפטים בשירים שלהם שייך בעצם לשיר אחר, הופכת את המשימה של ההחלטה לגבי מה השיר האהוב עליי באלבום לקשה במיוחד, מפני שאין באמת שיר אהוב, יש רגע אהוב, שנמשך זמן קצר מדי, ואז נעלם מתחת לגשם של קונפטי מוזיקלי, מתחבא מאחורי עשרות שובלי מוזיקה צבעוניים שמתערבלים אחד בתוך השני מסביב לאוזניים.  לפעמים, נדמה שהקטע המוזיקלי הזה חוזר, אבל הוא בדרך כלל מתחבא מאחורי רגע מוזיקלי אחר, נכנס ויוצא מהר מדי ממרחב השיר מכדי שיהיה אפשר ליהנות ממנו שוב.

גם המילים, כשמצליחים לחדור את המעטה המוזיקלי העבה שכל אחד מהשירים מביא איתו, הן מעניינות.  המשפטים עצמם, גם הם נשמעים כאילו כל אחד נלקח משיר אחר, אבל כשמחברים אותם ביחד לשיר אחד, יש איזשהו הגיון שצומח מתוכם והופך אותם לשיר חדש לגמרי.  השיר הפותח, למשל, הוא שיר על גשר בן כמעט שישים שנה, מטאפורה על כל האנשים שעוברים מעל הגשר הזה כל יום ועל השינויים שמתחוללים בחיים שלהם במהלך השנים האלה.  הגשר כמטאפורה לא מפסיק שם, אפילו – "גשר הופך להיות אי כשמנתקים את שני הקצוות שלו," שר ג'וזף ד'אגוסטינו ב-"Cold Spring".  המוזיקה, לפעמים, היא עולצת ורועשת כדי להסתיר את המילים – הרס עצום מימדים, אגמים ענקיים קפואים, כבישים מתרוממים ונופלים על עצמם, ב-"Indiana",  מפלצות מיתולוגיות וחיות שהחוכמה שלהן נסתרת מאחורי העיניים שלהן ב-"Share", יערות שהופכים לכבישים ארוכים שמחברים בין ערים כאלה לערים אחרות, ורוחות של נערות שתלו את עצמן מסתובבות בהן ב-"Some Trees (Merrit Moon(", והשיר המסיים, קורע הלב, "Like Blood Does" – "כל לילה, אולמות ריקודים ריקים ומוארים בתוך הראש שלי.  כבר הרגלתי את עצמי לכל ההיעלמויות, והייתי בטוח שהמשטרה תבוא לחפש אותי, בבוקר חולני מקפיא עצמות אחד."

כשהאלבום מסתיים, כמה רגעים אחרי שרכבת ההרים הזו שבה התעוררת עוצרת שוב, בחלק הכי גבוה, ומשקיפה על כל המרחב ההרוס שמסביב, אני שואל את עצמי אם, אחרי כל השביבים המוזיקליים העשירים האלה שמילאו את האלבום, הם יוכלו לחזור על זה או להרחיב את זה באלבום שני.  מה עוד נשאר להם להציע, אחרי העושר המוזיקלי הזה?  אבל משהו גורם לי לחשוב שמה שהם חושפים כאן הוא רק מה שמבצבץ מעבר לדלת.  מאחוריה יש עוד הרבה מאד חלקיקים מוזיקליים שהם יכולים לחבר אחד לשני, ולשייף, ולהקציע, ולעבד, עד שהם יהפכו להיות שירים מזוקקים, קרובים ככל האפשר לשיר האחד שהתחיל את הכל.  ואז לשבור את הכל שוב, ולהתחיל מהתחלה.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  הנה רעיון מוזיקלי מוצלח.  לקחת שלושה גיטריסטים פורצי דרך, ולהביא אותם לאולפן אחד כדי לדבר אחד עם השני, לנגן, להחליף רשמים, לשרטט מפה של הדרך בה התפתחה הנגינה  בגיטרה במשך שלושה עשורים.  ואף על פי שיש שם עוד שני גיטריסטים ששינו את פני המוזיקה, בדרכים גדולות וקטנות יותר, דווקא The Edge הוא המעניין מבין שלושתם. "אני מנגן בסך הכל שני אקורדים," הוא אומר על  "Where the Streets Have No Name".  "כל השאר זה הדוושות והאפקטים והמגבר."