The gospel according to whom

1.  לפני הכל

אלבום חדש מבית היוצר של דיוויד בואי עדיין לא נראה באופק, על אף ששמועות בנושא כבר מתרוצצות באינטרנט בכל מיני מקומות (ואני מקווה שירצה הגורל והעיתוי שבו בואי יחליט כן להוציא אלבום יהיה בדיוק בזמן שבו אסיים את ההאזנה המודרכת שלי לאלבומים הקודמים שלו), אבל אלבום מחווה לבואי – האלבום הבא בסדרת אלבומי הצדקה של ארגון "War Child", כן ייצא.  תאריך היציאה עדיין לא ידוע, גם לא שם האלבום, ורשימת האמנים שיהיו בו גם היא לא מוגדרת ובינתיים מדווחת על דרך האלימינציה – אילו להקות לא יהיו שם (רדיוהד, למשל, לא יבצעו גרסת כיסוי לשיר של בואי באלבום הזה). מיק קארן, הבסיסט לשעבר של Japan, יבצע גרסת כיסוי ל-"Ashes to Ashes", מצד שני.

המוזיקאים שביניכם עשויים לרצות לבקר ב-Ourstage, אתר חדש שמאפשר למוזיקאים להעלות את המוזיקה שלהם לאינטרנט ולמאזינים להאזין לה, לפי "תחנות רדיו" שמסודרות לפי נושאים מסוימים. עד כאן, הכל אותו דבר כמו באתרים האחרים מהסוג הזה.  אבל Ourstage מאפשרים גם לשירים שמועלים לאתר להשתתף בכל מיני תחרויות מוזיקליות מעניינות שמתרחשות שם מדי פעם.   וגם,  תחרות פרסי המוזיקה העצמאית מתרחשת אחת לשנה בתשע השנים האחרונות ורשימת השופטים בה היא תמיד מעניינת – השנה, הודיעו, ישפטו בתחרות, בין השאר, סוזן ווגה וטום ווייטס.  איך לכתוב שיר שקולע לטעם של שניהם הוא משהו שהוא מעבר למה שאני יודע.

ניל האנון לוקח חופש מה-Divine Comedy ומוציא אלבום קונספט על קריקט, ביחד עם תומאס וולש.  האלבום יוצא תחת השם The Duckworth Lewis Method.  אין צורך לדאוג לגבי עתידה של הלהקה, אגב – אלבום חדש של ה-Divine Comedy ייצא מתישהו בסוף השנה.

2.  ברוכים הבאים למורנינגטון קרסנט

קרוב לתחנת הרכבת התחתית הסגורה תמידית לשיפוצים מורנינגטון קרסנט, יש מועדון בשם KOKO.  המועדון ידע ימים טובים יותר, ושם טוב יותר, וב-26 בנובמבר השנה יעלו על הבמה שנים עשר אנשים ויעשו ניסוי, ביחד עם הקהל.  הם ינסו להחזיר את המועדון כולו בזמן.  אם הם יצליחו, כשתצאו מהמועדון תראו שהוא שינה את השם שלו ל"קמדן פאלאס", שגלגל הענק המאיים על גדות התמזה כבר לא שם, ושהקרב הגדול של הבריטפופ, בין בלר לאואזיס, הוא במרחק של שנה מעכשיו.

ללהקה קוראים "My Life Story", ובנובמבר השנה הם יחגגו חמש עשרה שנים לאלבום הבכורה שלהם, "Greetings from Mornington Crescent".  בתקופה שבה הבריטפופ רק הלך וצמח, ובסצינה המוזיקלית הבריטית היה מקום להרבה להקות, הלהקה הזו, שהיא בעיקר פרי מוחו הקודח של ג'ייק שילינגפורד, היתה יוצאת דופן בעולם של להקות שהתבססו בעיקר על גיטרות, תופים, ושירי פופ קצרים יחסית.  ל-"My Life Story", לעומת זאת, היו זמר, גיטרות, בס ותופים, אמנם, אבל גם רביעיית מיתרים שלמה, חצוצרות, סקסופון, חליל ופסנתר.

ג'ייק שילינגפורד, מנהיג הלהקה, כותב השירים בה ואחד משני האנשים הקבועים היחידים במגוון ההרכבים שהלהקה עברה במהלך השנים, נולד באסקס, בסביבה שהיה בלתי אפשרי לגדול בה להיות משהו אחר מכוכב פופ.  אביו, אלן שילינגפורד, הוא אמן שהיה אחד מחלוצי הפופ ארט בבריטניה בשנות ה-50.  אמו עזבה את הבית כשהיה בן שלוש, וכשאביו לא יכל להיות בבית ולגדל אותו, החליפה אותו שורה ארוכה של שמרטפיות, בעיקר נערות פאנק שגדלו בסביבה.  אחת מהן היתה אליסון מויה, הרבה לפני Yazoo.  כשגדל, הוא עבר לקמדן שבלונדון ועזר להקים שם מועדון שבו הופיעו רוב הלהקות הטובות של סוף שנות ה-80 – Happy Mondays, House of Love, Stone Roses – ובאותה תקופה שילינגפורד הקים את הגלגול הראשון של ההרכב שלו, אז עדיין הרכב גיטרה-בס-תופים סטנדרטי שהוציא סינגל אחד ונעלם.  הגלגול השני של ההרכב נולד כששילינגפורד החליט שנמאס לו מהאפרוריות של ההרכבים שהוא עזר להביא למועדון שהופיע בו.  הוא העלה את אחד מהחברים שלו, אארון קייהיל, החבר הקבוע השני בלהקה, עם אורגן פרפיסה, אל הבמה, ואת עצמו, בדרך כלל בשמלות, וניגן שירי פופ אקספרימנטליים בתור המופע הפותח להופעות של הלהקות המוכרות יותר במועדון.  אבל גם זה לא הספיק.  שילינגפורד חשב בגדול – הוא היה צריך תזמורת שלמה מאחוריו.  נגנים שכורים לא באו בחשבון, מכיוון שהמילה "שכורים" טומנת בתוכה את הקונוונציה של לשלם להם, ולכן שילינגפורד התגנב מספר פעמים לאקדמיה המלכותית למוזיקה ולבית הספר לאמנויות גילדהול, באחת מהפעמים מסתתר מאחורי קונטרבאס שאחד מהתלמידים סחב איתו, והשאיר שם מודעות.  בתלמידים שקראו את המודעות והגיעו לאודישנים – נערות אופנתיות ובחורים גמלוניים – היה את ניצוץ המרדנות.  הם השתעממו מהמוזיקה הקלאסית שנדרשו לנגן ורצו להתנסות ברוק'נ'רול, שזה דבר קשה כשכלי הנגינה שלך הוא כינור.  שילינגפורד, בעזרת המגלומניה והחזון המוזיקלי שלו, עזר להם להצית את הניצוץ הזה ובמהירות הצליח לגייס לעצמו מיני תזמורת – שלושה כינורות, וויולה, צ'לו, שתי חצוצרות, סקסופון וחליל.  וטימפני.   ההבטחה של שילינגפורד לחיים של רוק'נ'רול בשביל נגני הכלים הקלאסיים האלה התממשה, אגב.  אחרי שהגלגול השלישי של הלהקה הפך לגלגול הרביעי וחלק מנגני המיתרים התחלפו, הם המשיכו ללוות כוכבי רוק שהיו צריכים כלי מיתר בהופעות ובהקלטות לטלוויזיה.  למשל, גרסת המיתרים ל-"Stars" של Dubstar. למשל, "Interlude" של מוריסי וסוזי סו.  למשל, "Where the Wild Roses Grow" של ניק קייב וקיילי מינו.

תחילת הדרך של My Life Story היתה רצופה בהזדמנויות מוצלחות.  גיילס מרטין, בנו של ג'ורג' מרטין, שמע אותם בהופעה והזמין אותם להיות הלהקה הראשונה שמקליטה באולפני Air של אבא שלו, עוד לפני שהאולפן היה מוכן לחלוטין.  הם הוציאו את הסינגל הראשון שלהם, "Girl A, Girl B, Boy C", ואי.פי. שהקדים את האלבום הראשון שלהם, בעזרתו.  הם הוחתמו בלייבל שלא שרד הרבה מעבר לסינגל והאי.פי. האלה, וזכו לחמם את פאלפ, ממש רגע לפני "Different Class", ואת בלר, ממש רגע לפני "Parklife".  להקה לא מוכרת בשם אואזיס זכתה לחמם אותם בהזדמנות אחת.  הלהקה הופיעה בכל מקום שיכלה להופיע בו באנגליה, צברה לאט לאט קהל גדול של מעריצים,  וכשחברת התקליטים שהיתה חתומה בה פשטה את הרגל, גם זכתה לתואר הלא נעים "הלהקה הלא מוחתמת הגדולה ביותר באנגליה".  הכסף הלך ואזל – וג'ייק החליט לערוך ארבע הופעות אחרונות במועדון שבו התחיל את דרכו, שעכשיו נקרא כבר "דינגוולס", ולתלות את החליפה המנצנצת לתמיד.  למזלו, הגורל החליט להתערב גם הפעם.  אחרי ארבע ההופעות האלה, מגוון חברות תקליטים יצרו קשר עם הלהקה והציעו להחתים אותם.  בין כל החברות האלה היו גם פרלופון, חברה שהחזיקה רפרטואר של להקות מוחתמות לא רעות, כמו הביטלס, למשל, או רדיוהד.  הם הוציאו את האלבום הראשון שלהם בחברה, "Greetings from Mornington Crescent", שזכה להצלחה מסוימת, ואחריו את "The Golden Mile".  ההופעות שלהם רק הלכו והפכו להיות גדולות ואקסטרווגנטיות יותר, וכש-EMI, החברה שקנתה את פרלופון, חגגה מאה שנים והחליטה להוציא אלבום אוסף שבו להקות חדשות של החברה יבצעו גרסאות כיסוי ללהקות ישנות של החברה, הם פנו גם ל-My Life Story, שבחרו לבצע את "Duchess" של ה-Stranglers בתור בדיחה.  חברת התקליטים התעקשה שהשיר ייצא בתור סינגל וגם הוא היה להיט די מצליח בשביל הלהקה, אבל מכירות האלבום השני והסינגל הזה לא היו מספיקות בשביל החברה, ואחרי חמישה סינגלים וחמישה להיטים בארבעים המקומות הראשונים במצעד הבריטי, My Life Story מצאו את עצמם שוב בלי חברת תקליטים.

אחרי כמה הופעות נוספות, אחרונות, בהרכב התזמורתי המלא, הלהקה החליטה לצמצם את עצמה בחזרה להרכב גיטרה-בס-תופים ולהקליט אלבום אחד אחרון, "Joined Up Talking", שהיה שונה לגמרי ממה שהלהקה עשתה עד אותו הזמן – אבל מעניין ומקורי לא פחות.  ג'ייק שילינגפורד המשיך להקליט ולהופיע, בתחילה בהרכב אלקטרוני בשם ExileInside שהכיל שוב, רק אותו ואת קייהיל – שני החברים המקוריים ב-My Life Story, ואחר כך לבדו, אחרי שהלהקה התפרקה סופית,  ומתוך נסיון העבר שלו החליט לא להסתמך על חברות תקליטים אחרות ולהקים אחת משל עצמו – חברה שיש מאחוריה רעיון מקורי.  במקום לנסות לחסוך את הכסף בעצמו או לגייס אותו ממקורות מוזיקליים אחרים, הוא פנה לאנשים שבסופו של דבר יקנו את האלבומים – המאזינים והמעריצים – וביקש מהם להשקיע באלבום.  סכום ההשקעה המינימלי, 500 פאונד, מקנה למשקיע כניסה חופשית לכל ההופעות העתידיות של כל הרכב שבו שילינגפורד יהיה, גישה לחלק באתר של שילינגפורד שמכיל שירים מיוחדים, גרסאות לא גמורות של השירים המוקלטים וגרסאות חיות של שירי העבר שלו ושל הלהקה, את האלבום המוקלט בחינם וקרדיט בחוברת האלבום, וגם החזרה מלאה של ההשקעה כשהאלבום ימכור 2000 עותקים.

ובנוסף לכל זה, אחרי שנים שבהם מעריצים ביקשו, שוב ושוב, משילינגפורד להחזיר את החגיגה האקסטרווגנטית של My Life Story, הוא נענה לבקשה.  לדבריו, הוא חיכה להזדמנות לעשות את זה כמו שצריך, בשביל מטרה ראויה – וחמש עשרה שנים לאלבום הראשון של הלהקה היא כנראה מטרה ראויה.  הוא מבטיח אורחים מיוחדים – אולי מארק אלמונד, שאיתו שילינגפורד שיתף פעולה בעבר, אולי מישהו מהלהקות ש-My Life Story זכו לחמם בעברם (אבל קרוב לוודאי שלא).  ובכל מקרה, אם מזדמן לכם להיות בקמדן בדיוק ביום הזה, אתם עשויים לרצות להיות חלק מהקהל הזה.  החזרה בזמן לבדה תהיה שווה את מחיר הכרטיס.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – קומדיה פוליטית בריטית.  זה תמיד צירוף מילים טוב.  במיוחד כשמי שמביים את זה הוא ארמנדו יאנוצ'י, שאחראי על "The Day Today" ועל אלן פרטרידג', למשל.