The gospel according to whom

1. לפני הכל

אחרי חמש שנים של הצבעה על הדברים המעניינים יותר באינטרנט,  מילים על אלבומים והופעות ואמנים, אחרי שכל זה התחיל לכלול גם הופעות חיות של אמנים – גם מהארץ וגם מחו"ל – במיוחד בשביל האתר, הצעד ההגיוני הבא הוא לקחת את כל זה ולשים את זה על במה, וזה בדיוק מה שגיאחה עושה בשביל "עונג שבת" ביום ההולדת החמישי של האתר הנפלא הזה, ששבת בלעדיו היא לא שבת באמת.  על הבמה האחת הזו, שתהיה ב"אוזן בר" שבבניין האוזן השלישית, יעלו רות דולורס ווייס ויהוא ירון, נדב אזולאי, טליה אליאב, מורפלקסיס, Tiny Fingers ורותם אור בהופעה נדירה.  כל זה תמורת 20 שקלים – וכל זה מתרחש ביום שבת, ה-1 באוגוסט.

2.  עשרה מייל לנסוע על דרך של תשעה מייל
לג'ים ווייט יש שם של מטיף נוצרי מטורף.  אולי זה מה שהיה הופך להיות, אם רצף האירועים היה מסתדר בצורה קצת אחרת.  הוא נולד בפנסקולה, פלורידה, למשפחה פנטקוסטלית – זרם דתי שמכיל, בין השאר, מטיפים שמרפאים אנשים בעזרת רוח הקודש, מטיפים שגורמים לאנשים לדבר בשפות בלתי מובנות, ומטיפים שמעבירים דרשות המוניות באוהלי קרקס.  אביו, מנתח וטייס בחיל הים האמריקני, היה מוצב בשני בסיסים עיקריים – אחד בסן דייגו שבקליפורניה, ואחד בפנסקולה שבפלורידה, בקצה השני של ארצות הברית.  ג'ים ווייט נולד בדרך הארוכה שעשתה המשפחה – שני הוריו ושתי אחיות גדולות – מקליפורניה לפלורידה, וכשהמשפחה החליטה להשתקע בקצה אחד של המדינה, ווייט מצא את עצמו באחד משני העולמות העיקריים שמילאו את פנסקולה בזמן הזה – מכור לסמים, אבוד בערפל שמדי פעם שלח יד, תופס שניים מחבריו וגורר אותם לתוך האפלה, ואחר כך בעולם האחר – בוכה ומתוודה ומתמלא באמונה מחודשת באוהלים הענקיים של האמונה הפנטקוסטלית. אבל גם שם הוא לא נשאר יותר מדי זמן, בחור יוצא דופן גם בתוך זרם דתי שהוא יוצא דופן מלכתחילה, ומצא את עצמו נכנע לדברים האמיתיים שרצו בתוך הדם שלו – הרצון לעזוב, לנסוע, להתרחק כל הזמן ממה שנראה כמו בית.  הוא מצא את עצמו גולש מקצועי, על סף נצחון בתחרות בינלאומית כששבר את רגלו.  אחר כך, תוך כדי שהוא מחלים, הוא אסף לידיו גיטרה ולמד לנגן, בסגנון מאד ייחודי, שהיה צריך לוותר עליו כשהעצבים בשלוש מאצבעותיו נפגעו בתאונת נגרות.  כשהמקום שחי בו הרגיש מוכר מדי, הוא טס לאיטליה כדי לנסות ולהפוך להיות דוגמן מסלול מקצועי.  החוויה הזו נגמרה בהתמוטטות עצבים ובבריחה נוספת, שהביאה אותו הפעם לניו יורק, בתור נהג מונית.  הלילות היו גוררים אותו איתם ממקום למקום, בתקופה שבה התמכרות לסמים הפכה למגיפה ונהגי מוניות יצאו לדרכם כל לילה בפחד שבאותו הלילה מישהו ירצח אותם בשביל עשרה דולרים, והימים היו זמן מספיק בשביל לאסוף את כל החוויות שלו ולכתוב שירים.  הוא גילח את שיער ראשו והשאיר רק קווצת שיער באמצע, כדי לשוות לעצמו את המראה המדויק של טראוויס ביקל, ובאחד מהימים, כשאיתר את דיוויד ביירן הולך ברחוב, הוא נסע אחריו במשך שלושה בלוקים וצעק, מה שגרם לביירן להימלט אל תוך אחת החנויות הקרובות ברגע שיכל.

שלוש שנים מאוחר יותר, כשווייט הרגיש בטוח מספיק בעצמו ובשירים שלו והקליט קלטת דמו עם כמה מהשירים הראשונים שכתב, הוא התחיל לפזר את הקלטות האלה ברחבי ניו יורק ואחת מהן התגלגלה לידיו של דייוויד ביירן.  ביירן, שלמזלו לא זכר את נהג המונית המוזר שרדף אחריו שלוש שנים קודם, אהב את מה ששמע והחתים את ווייט בחברת התקליטים שלו, "לואקה בופ".  הוא הוציא שם את כל אחד מחמשת האלבומים שלו עד עכשיו, וכל אחד מהם הניח תחת רגליו הזדמנות מעניינת אחרת – הראשון, "Wrong Eyed Jesus",  שיכנע את הבמאי אנדרו דגלאס, שבע שנים אחרי שיצא, לקחת את ג'ים ווייט בתור המספר בסרט שנקרא על שם האלבום, "Searching for the Wrong Eyed Jesus", שבו ווייט נוסע עם בובה ענקית של ישו בתא המטען שלו ברחבי הדרום האמריקני, במסע אנתרופולוגי אחרי קבוצה מרתקת של בני אדם;  באלבום השני, "No Such Place", ווייט זכה לעבוד עם מורצ'יבה על חלק מהשירים ולהמציא ז'אנר מוזיקלי חדש לגמרי משלו – קאנטרי-הופ;  האלבום השלישי, "Drill A Hole in the Substrate and Tell Me What You See", הופק בחלקו על ידי ג'ו הנרי, זמר ומפיק ידוע בזכות עצמו, שגם אליו התגלגל אחד מהדמואים של ווייט.

האלבום האחרון שלו בינתיים, "Transnormal Skiperoo", מוצא אותו שקוע במקום אחד – שנים של בריחה מאחוריו ושנים של אושר לפניו.  בחווה שלו בג'ורג'יה, שם הוא חי עם אשתו ושתי בנותיו, הוא בונה לעצמו חיים של איש יוצא דופן בתוך הדרום יוצא הדופן.  הוא מנסה להסתגל לחיים החדשים האלה, לאושר החדש הזה, מנסה להיגמל מהצורך לכתוב שירים על אובדן ועל בדידות ועל תהומות ארוכות ורחוקות, ומתחיל לקבל על עצמו את היכולת לכתוב שירים על אנשים מטורקיז. "יש הרבה אנשים שכותבים שירים על "את" או "אתם" – "את גורמת לי לכעוס כל כך" או "אתם צריכים לעשות את הדבר הזה".  אני לא," הוא מספר בפודקאסט שהקליט בשביל NPR לאחרונה. "אני כותב על "אני".  יום אחד, אולי אתחיל לכתוב על "את" או "אתם".  אבל בינתיים אני כותב רק על עצמי."

במהלך השנים שבהן בילה, מביט מהצד בכל הסיטואציות שבהן מצא את עצמו, הוא למד להסתכל בצורה קצת אחרת על העולם, לתפוס את הדברים השונים והמוזרים שיש לדרום ארצות הברית להציע, ולבנות מהם סיפורים מרתקים – חלק מהסיפורים הם שלו, בחלק מהם הוא לובש את דמותם של אנשים שהוא ממציא, או שפגש בצידי הדרך במהלך הבריחה הארוכה שלו מפנסקולה.  בכל המקרים הוא משלב את הסגנונות המוזיקליים המקובלים של המקומות שהוא נמצא בהם – הגיטרה האקוסטית, הבנג'ו, המפוחית – עם מגוון של צלילים שנשמע כאילו הם מגיעים ממקומות אחרים לחלוטין – מלודיקה, למשל, או אונדז מרטונט – כלי נגינה שנשמע כמו המוזיקה שיכולות לעשות רוחות רפאים, או הצלילים הרחוקים והסדוקים של מכשירי רדיו.

ובזמן שג'ים ווייט לומד להכיר את עצמו מחדש כאדם מאושר, מן הראוי הוא ללמוד לעשות איתו את כל הדרך – מאוהלי המטיפים בפנסקולה, דרך המסלולים הליליים בניו יורק, הטיול המחודש ברחבי הדרום האמריקני בליווי צוות צילום של ה-BBC ועד להשתקעות בחווה בג'ורג'יה –  וללמוד שאופק של כל מסע, מטורף ומפותל ככל שיהיה, יש תמיד נקודה יציבה אחת.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – "זה צעד קטן לאדם. צעד גדול לאנושות." – המשפט המפורסם הזה לא היה מוקלט או מתועד בשום מקום במשך 40 שנה, עד ש-NASA החליטו למכור כמה סלילי טייפ שהם לא היו צריכים.