The gospel according to whom

לפני הכל

אתם יכולים לקרוא את כל מה שכתבתי למטה על ההופעה הראשונה מבין השתיים של מוריסי בשבוע האחרון, בהיכל התרבות, אבל אם אתם רוצים ליהנות מההופעה עצמה (באודיו, בלי הקטעים הפחות נעימים בווידאו שעברו עלינו במהלך ההופעה), מישהו כבר טרח להעלות את ההופעה כולה ליוטיוב.

העצמות שלנו הן אלמותיות, הן לעולם לא ייעלמו

צילום: עטר רפפורט-סימון

חצי שעה לתחילת ההופעה הרשמית. שוקי ווייס עומד עצבני לצד הבמה ומביט בקהל.  כמעט שבועיים קודם לכן הוא התעורר לבוקר של מציאות אחרת מבחינת הופעות חיות בישראל, מציאות של לעג בינלאומי לדרך שבה ישראלים מגיבים להופעה שהם לא יודעים איך לקבל.  הוא עשה את שיעורי הבית שלו – הוא יודע בדיוק איך ההופעה הולכת להיראות ומה היא הולכת להכיל, והוא מקווה שגם הקהל שממלא לאט את האולם עשה את שיעורי הבית שלו.  אין סיבה באמת שלא לחשוב שהכל יהיה בסדר מהבחינה הזו – הרבה מהאנשים שממלאים את השורות הראשונות עושים רושם של מעריצים אדוקים שהולכים למלמל ביחד עם מוריסי את המילים לכל השירים, חלקם יהיו נוכחים גם בהופעה הזו וגם בזו שאחריה, למחרת בקיסריה.  הרבה מהאנשים בקהל הצטיידו מראש בחולצות שנושאות את פרצופו של מוריסי ואלו שלא, יכלו לרכוש חולצה מתוך מגוון של כאלה בכניסה לאולם, משום מה כולן מציגות את מוריסי הצעיר, של פעם, זה שהוא מנסה ככל האפשר להתכחש לו לאורך ההופעה הזו.

מוריסי, או מי שזה לא יהיה שמביים לו את המופע, החליט לבדוק את הנאמנות של הקהל כבר מנקודת ההתחלה. מסך גדול בקדמת הבמה הקרין ווידאוקליפים וקטעי ווידאו מוזרים אחרים במשך חצי שעה.  מצד אחד, היה אפשר לראות שם את הקו המנחה שעיצב את האישיות המוזיקלית של מוריסי – הראמונס, הסקס פיסטולס, וולווט אנדרגראונד, אליס קופר מוקדם, וכמובן ניו יורק דולז.  מצד שני, זה לא היה מוריסי.  בדיחות עצבניות לגבי תביעה ייצוגית החלו להיזרק לאוויר היכל התרבות.  אבל אחרי שלושים הדקות האלה שסוכמו בקטע הווידאו הכי פחות מובן מכל אלה שהוקרנו, המסך הופל לרצפה ונאסף במהירות על ידי הבקליינרים, ואז – ניצבנו בפני במה ריקה, ובפני סולו תופים שנמשך עוד כמעט דקה, מבלי שיש איזשהו מתופף נראה לעין על עמדת התופים – לפני שהמתופף עצמו עלה על הבמה והשתמש בפעם הראשונה מני רבות בגונג שהיה מאחורי התופים, ורק אז מוריסי ושאר להקתו, בתלבושת ותסרוקת כמעט אחידה, תפסו את מקומותיהם על הבמה.  בצד שמאל, בוז בורר, שמסווה את עצמו במראה של דוד חביב ושיכור מהעבר האירי של מוריסי, אבל הוא בעצם לא רק המנהל המוזיקלי של סיבוב ההופעות הזה, אלא גם האדם שאחראי על הלחן של הרבה מהשירים שנשמע הערב.  בצד ימין, גוסטבו מנצור, שהתחיל את הערב על קלידים אבל ניגן במגוון כלים מרשים לאורך הערב – גיטרה ספרדית, ואקורדיון, וחצוצרה, וגם שירת כל החלק של "Speedway" שאחרי הברייק בספרדית, תוך כדי שמוריסי נעלם מקדמת הבמה אל מאחורי הקלידים וההרכב מחליף בין כלי הנגינה בחסות החושך.  מאחור, מת'יו איירה ווקר אייש עמדת תופים שכללה, בנוסף לגונג הענקי שמאחוריו, גם תוף באס נוסף שניצב לצידו – בשניהם נעשה שימוש נרחב לאורך הערב.  ג'סי טוביאס ומנדו לופז ניגנו בגיטרה חשמלית ובגיטרה באס, בהתאם, והקפידו לשמור על הכלים שלהם כמעט לאורך כל הערב. ומוריסי, מבוגר ושפוף, מיהר אל המיקרופון כדי לומר "מה נשמע", בעברית, וכדי להתחיל בעבודה שלו.

ההתחלה של השיר הפותח, "Suedehead", היא די ארוכה, וקרוב לוודאי שלוותה בחששות של הקהל (או אולי רק שלי), ממה שהם הולכים לשמוע. אבל אז הוא מתחיל לשיר, והקול הזה מאפשר לסלוח על הכל.  גם עכשיו, בגיל חמישים ושבע, כשהוא חולה בסרטן ונראה בכאבים, הקול שלו נשמע צלול כמו אז, בתחילת שנות השמונים.  אחרי השיר הפותח הזה ו-"Alma Matters", ההופעה אוספת את עצמה ומתקדמת בכיוון שמוריסי שירטט מלכתחילה – אחרי הצהרה שלו שהוא מקווה שהקהל יכיר את השירים ואת המילים, אבל אם לא, אין שום דבר שהוא יכול לעשות לגבי זה.  רוב השירים שבהופעה היו מיועדים לאנשים שמכירים את החומר של מוריסי על בוריו, או שהכינו את עצמם מראש להופעה. היו שם שירים מכל האלבומים שלו, אבל לא השירים הבולטים שקהל שמידת ההיכרות שלו עם מוריסי היא רדודה מצפה לשמוע – מתוך ששת השירים של מוריסי שהגיעו למקומות גבוהים במצעד הישראלי לאורך השנים, הוא ניגן שלושה, אבל לא בשביל זה הוא הגיע.  ועושה רושם שגם הקהל – לפחות זה שנצמד לבמה וידע את המילים לכל השירים ונהנה ממוריסי שלא רק מושיט ידיים לקהל לאורך ההופעה אלא גם עוצר, אוסף טלפונים מהקהל ומצלם את עצמו בהם – הגיע בדיוק בשביל זה.

בין לבין, מוריסי חלק עם הקהל את משנתו לגבי העולם והחיים עצמם.  בין השאר הוא סיפר לנו שהשורה המפורסמת שחוזרת על עצמה בסוף הלהיט הראשון שלו, "Suedehead", היא לא מה שאנחנו חושבים.  באנגלית של ימי הביניים "a good lay" פירושו שיר יפה. וכאשר מוריסי התחיל בנאום בזכות בעלי החיים ונגד האנשים שאוכלים אותן (בפעם השניה למעשה באותו ערב, אחרי שמוקדם יותר פתח את השיר "The Bullfighter Dies" במילים "השיר הזה מדבר על ספרד הברברית, בשנת 2016.") הקהל הכין את עצמו מראש לזה.  הקהל לא הכין את עצמו מראש למה שבא אחר כך.  תוך כדי שהלהקה מפנה את המקום הנדרש במרחב המוגבר של האולם ל-"Meat is Murder", אחד משני השירים הבודדים של הסמית'ס שמוריסי ביצע במהלך ההופעה (בנוסף לקטע קטן משיר נוסף ואזכור לשיר אחר), המסך מאחור הציג קטעי ווידאו של שחיטה וטיפול במגוון של בעלי חיים – פרות, כבשים, חזירים, תרנגולות, ודגים.  רוב הקהל, שעמד לאורך כל ההופעה, התיישב בתדהמה. רוב הקהל המשיך להביט על הרצפה, מקווה שהשיר הזה ייגמר מהר ויהיה אפשר להמשיך במה שנשאר מההופעה בלי טראומות נוספות.  הדבר העצוב ביותר בקטע הזה היה שמעבר לקטעי הווידאו המזעזעים שמוריסי ניצל את האולם הסגור בשביל להכריח את המעריצים שלו לצפות בהם, זה היה אחד הביצועים הכי טובים ששמעתי ל-"Meat is Murder", ביצוע שנמשך יותר משמונה דקות שבסיומו מוריסי התכופף לכדי היעלמות בפינת בימת התופים והשאיר ללהקה שלו את המקום לסיים את השיר, בחושך מוחלט שבו נשארו רק שני הסלוגנים של אנונימוס, האחד שהושאל מהסמית'ס והשני חדש יותר, הכלים שאגו ונאנקו ביחד לכדי אנדרלמוסיה של צלילים שהלכו ונעלמו עד שכל מה שנותר הוא הגיטרה החשמלית, מפלסת את דרכה בחושך עד שגם היא נחלשה ונדמה.  רוב הקהל קרוב לוודאי רצה ללכת הביתה מיד אחרי הקטע הזה. אבל גוסטבו מנצור הפריד בין הקטע הזה לבין שאר ההופעה בסולו קלידים ארוך, ומיד אחר כך הגיע "Everyday is Like Sunday" וההופעה חזרה לסורה, כשמוריסי ממשיך לשפוך את חמתו על גורמים שהם מעט רחוקים מאיתנו – משפחת המלוכה הבריטית והמערכת הפוליטית בבריטניה בכלל, ארצות הברית והחיבה שלה להטיל פצצות על מדינות רחוקות ואקזוטיות.

אחרי שהשיר האחרון בסט, "Oboe Concerto", הסתיים וצלילי הקלרינט של בוז בורר נדמו, הלהקה ירדה מהבמה כדי לעלות שוב להדרן.  מוריסי, לבוש בחולצה אחרת, הודה שוב לקהל והלהקה ביצעה את "Irish Blood, English Heart" ומיד כשנדמו הצלילים של השיר הזה מוריסי מיהר לרדת מהבמה והלהקה מיד אחריו.  אנחנו נשארנו עם האריה האחרונה מ"דידו ואניאס" ועם הרבה מאד שאלות, כמו גם הבקליינרים שעמדו לצד הבמה ונראו מבולבלים.  אני לא בטוח מה גרם לבלבול שלהם – העובדה שההדרן הסתיים מוקדם מהצפוי, או שהקהל מסרב ללכת אף על פי שההופעה כבר נגמרה.

זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – זוכרים שהלכתם לראות סרט של טרנס מאליק עם בראד פיט ושון פן כי הטריילר שלו נגע בלב שלכם, ובאמצע היה קטע מוזר עם דינוזאורים? מסתבר שזה היה טריילר.