The gospel according to whom

1. לפני הכל

אורי זר אביב מתקן את החדשות שלי משבוע שעבר: סול וויליאמס יופיע כאן ב-27 לנובמבר, ולא ב-29 בנובמבר.  וגם, כדי שתבואו מוכנים, נותן לכם את ההזדמנות להקשיב למיקסטייפ סול וויליאמסי במיוחד.

לא קשור למוזיקה, לספרים או לסרטים אבל עדיין חשוב:  בדרום תל אביב יש ארגון שתומך בפליטים האפריקניים שמצליחים לזרום אלינו מסודאן וממקומות אחרים שקשה מאד להישאר בחיים בהם.  הארגון הזה מספק לחלק מהמשפחות האלה את הדרך היחידה להשיג אוכל כדי לקיים את עצמן, ומלאי האוכל של הארגון הזה הולך ונעלם עכשיו. בשביל זה הם צריכים את העזרה שלכם.   אם אתם רוצים ויכולים לתרום להם אוכל – והם צריכים בעיקר אורז או פסטה, קמח, סוכר ומלח, עדשים אדומות, שמן, טונה וסרדינים, מרקים, קופסאות שימורים, רוטב עגבניות, מטרנה, חיתולים, סבון ומשחת שיניים – אתם מוזמנים ליצור קשר עם ניק, בטלפון 052-6042642 או בכתובת nic@ardc-israel.org.

2. בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים
קשה להאמין היום, כשניק דרייק הוא כמעט הקדוש המגן של אמנים עם גיטרה שהשירים שלהם צבועים בגוונים הכתומים של הסתיו, שהיתה תקופה, כשניק דרייק היה עוד חי, שמעט מאד אנשים הכירו אותו.  אף אחד משלושת האלבומים שלו לא מכר יותר מחמשת אלפים עותקים, ובהופעות שלו היו מעט מאד אנשים.  להיות מוזיקאי פולק מוכר בתקופה ההיא, אחרי הכל, היה דבר די קשה.  היו עשרות מוזיקאים שניגנו את סוג המוזיקה הזה, ורק חלק קטן מהם הצליח לחדור מעבר למעטה האדישות המוזיקלי של הרדיו ושל המאזינים.  חלק אפילו קטן יותר מתוך אלה הצליח לחצות את האוקיינוס ולהשפיע בחזרה על היבשת שהפולק שלה, והסנדק שלו, בוב דילן, השפיעו עליהם.  אבל מי שהכיר את ניק דרייק אהב אותו.  ומי שאהב אותו, שמר עליו כמו על פרח נדיר שעומד לקמול בכל רגע.

דרייק נולד לתוך משפחה אנגלית במיוחד, נוחת על רגליו על מסלול חיים אנגלי במיוחד שבו כל חלק היה מתוכנן מראש כמו שלבים במשחק מחשב.  אביו היה מהנדס בחברה בריטית שמילאה את הקולוניות בתעשיה וקדמה, והוא נולד בבורמה, באחד מהמסעות המשפחתיים.  אחות אחת, גבריאל, כבר חיכתה כדי לחלוק איתו את הילדות.  כשחזרו לאנגליה, הם חזרו לבית עם שם, בתקופה שבה משפחות מסוג מסוים בבריטניה חיו בבתים עם שמות משלהם, ודרייק התחיל את דרכו האריסטוקרטית בבתי ספר פרטיים.  על אף שהוא היה כל מה שהיה מצופה ממנו בבית הספר – הוא היה החניך התורן של בניין המגורים לתלמידים שלן בו, קפטן קבוצת הראגבי ורץ למרחקים קצרים.  אבל המורים שלו, המנהלים שלו והתלמידים האחרים לא באמת הכירו אותו.  הוא היה מנותק ומסוגר באותה תקופה, באותה מידה שהיה מנותק ומסוגר כל חייו.

מאוחר יותר, אחרי תקופה בצרפת, שם קנה את הגיטרה האקוסטית הראשונה שלו והחל לפתח את סגנון הנגינה הייחודי שלו, הוא התחיל ללמוד בקמברידג'.  הוא לא התקבל ללהקת התיאטרון Footlight, שהוציאה מבין שורותיה בין השאר את יו לורי וסטיבן פריי, את אמה תומפסון, את דגלאס אדאמס ואת רוב מונטי פייתון, וכשהתחיל את לימודיו הוא כבר איבד עניין בלימודים עצמם או בספורט שעסק בו לפני כן.  הוא העדיף לבלות את זמנו בנגינה ובהאזנה למוזיקה.  באחת מההופעות שלו, אשלי האצ'ינס, נגן הבאס של Fairport Convention, היה, והתרשם לא רק מהנגינה המיוחדת של דרייק ומהשירה שלו, אלא גם מהנוכחות שלו על הבמה.  הוא החליט להפנות את תשומת לבו של ג'ו בויד, חבר ומפיק אמריקני שהיה אחראי על הקריירה של כמה אמני פולק אחרים.  בויד קיבל מדרייק סליל טייפ עם ארבעה שירים שלו, וגם הוא זיהה מיד שיש משהו מיוחד במוזיקה של הבחור האריסטוקרטי המרוחק, שהחיוך שלו היה עשוי להביע שחצנות וביישנות באותה מידה, או אף לא אחד מהם, והוא החליט להחתים אותו על חוזה הקלטות.  דרייק החליט להפסיק את הלימודים שלו ולהתמסר באותו הרגע למוזיקה.

דרייק היה איש של מעט מאד מילים.  הוא שמר את רובן לשירים שכתב וששר, שירים שהביעו יותר מכל דבר אחר את תחושת הניכור שלו מהכל.  במשך ארבע השנים שעברו מאז שהתחיל לעבוד ביחד עם בויד וג'ו ווד, טכנאי ההקלטות, על האלבום הראשון, "Five Leaves Left", הוא פרש את משנתו המוזיקלית לאורך שלושה אלבומים, כל אחד מהם מציג פן קצת אחר של האישיות שלו.  האלבום הראשון היה משהו שנלקח מהסביבה הכפרית שגדל בה.  אלבום שקט, רך, איטי, שבו המילים של דרייק נישאות כמו סירת משוטים על ים שקט שמורכב מצלילים של כלי מיתר.  האלבום השני היה מורכב יותר, מתדפק יותר על דלתות המיינסטרים.  הצלילים האקוסטיים והתזמורתיים של האלבום הקודם התערבבו כאן בנימות של ג'אז, בכלים וצלילים שלא נשמעו קרובים במיוחד לעולם של דרייק – סקסופון, קלידים, הוויולה של ג'ון קייל וזמרות ליווי.    האלבום השלישי היה הרבה יותר מסוגר ואינטימי.  דרייק, לבד עם הגיטרה שלו, מנגן בבטחון החשוך של החדר שלו.  מישהו הצליח להיכנס פנימה עם ציוד הקלטה ולהנציח אותו.  מישהו הצליח לשזור פסנתר בין צלילי הגיטרה והקול המנחם של דרייק בשיר הפותח.

דרייק לא היה מרוצה מהדרך שבה הקריירה המוזיקלית שלו מתנהלת.  הוא לא אהב את התוצר המוגמר של האלבומים שלו, אף על פי ששלט בצורה כמעט פנאטית על כל פרט בהקלטה שלהם (באלבום השני, למשל, השיר "Poor Boy", מכיל שתי זמרות ליווי ששרות לא רק את המילים של דרייק ואת המוזיקה שלו, אלא בדיוק באינטונציה, בגוון הקול וברגש שהגדיר להן.  דרייק בחר לבדו את המעבדים המוזיקליים שלו – ובאלבום השני בחר להביא את רוברט קירבי, חבר ללימודים שלא היה לו נסיון תזמור לפני האלבום.  הוא גם פרש בפני המעבדים המוזיקליים את רשימת המלחינים הקלאסיים שכלי המיתר צריכים להישמע כמוהם).  הוא לא אהב את העובדה שהאלבומים לא מכרו יותר מדי עותקים, ושמעט אנשים הגיעו להופעות שלו.  הוא גם לא אהב להופיע.  באחת מההופעות, בשנים האחרונות של חייו כשהיכולת שלו להתמודד עם הדכאון שדחק בו להתרחק מהעולם הפכה לפחות ופחות אפקטיבית, הוא קם ועזב את הבמה באמצע השיר, ולא חזר להופיע מאז.  "אמרתם שאני גאון," הוא היה מטיח בבויד ובווד מדי פעם, "הרבה אנשים אומרים שאני גאון.  למה אני לא עשיר ומפורסם?"

את האלבום האחרון שלו, "Pink Moon", הוא הקליט ללא התמיכה של חברת התקליטים שלו.  הדבר היחיד שמנע מחברת התקליטים לפטר אותו ולמחוק את האלבומים שלו, שלא מכרו מספר גדול מדי של עותקים, היה ההתעקשות של ג'ו בויד, המפיק של שני האלבומים הראשונים, שהחוזה שלו כלל סעיף שאסר על החברה להפסיק להפיץ את האלבומים של דרייק לעולם.  כשהאלבום היה גמור, תוצר של שני לילות רצופים של עבודה, כשרק דרייק וג'ון ווד, טכנאי ההקלטות, נמצאים באולפן, דרייק נכנס למשרדי חברת התקליטים, הניח את סליל המאסטר של האלבום על דלפק הקבלה, שלא היה מאויש, והלך.  אם מישהו לא היה מוצא במקרה את סליל ההקלטה שבוע אחר כך, יכול להיות ש-"Pink Moon" אפילו לא היה יוצא לאור.

אחרי שהאלבום הוקלט, דרייק איבד עניין גם במוזיקה.  הוא מכר את אחת מהגיטרות האקוסטיות שלו וחזר אל בית הוריו, שם הוא הסתגר בחדרו, מנגן ומקליט במהלך הלילות שבהם לא יכל לישון.  בקומה למטה, הצעדים הכבדים שלו היו מהדהדים לאורך הלילה, רוח רפאים של אדם שעוד לא מת.  מדי פעם הוא היה עוזב את הבית והולך לשוטט בין בתים של חברים.  הוא לא דיבר הרבה, לא על עצמו ולא על שום דבר אחר.  הוא היה יושב ושותק, מקשיב איתם למוזיקה, נשאר ללון אצלם ואז עוזב, באותו עיתוי מפתיע שבו הגיע.  כשדרייק הרגיש מוכן להקליט אלבום רביעי, הוא פנה שוב לבויד ולווד, והם נפגשו שוב באותו אולפן שבו הקליט את שלושת האלבומים הקודמים שלו.   השינוי בהופעה ובהתנהגות שלו היה קשה לצפיה לשניהם.  השיער והציפורניים שלו היו ארוכות, הוא הקפיד להביט ברצפה ולא לדבר, והוא לא היה מסוגל לשיר ולנגן בגיטרה באותו הזמן. בשני מפגשים, במרחק של חמישה חודשים אחד מהשני, הם הצליחו לסיים ארבעה שירים.  אבל המצב של דרייק המשיך להידרדר, וכשהגיע הסתיו, הוא כבר לא היה מסוגל לצאת מבית הוריו.

הלילות בשביל דרייק היו ארוכים וקודרים במיוחד.  הוא לא יכל לישון, והוא לא יכל להפסיק לחשוב על הדרך שבה החיים שלו היו יכולים להיפרש ועל הדרך שבה נפרשו בפועל.  הוא המשיך לנגן, והמשיך לכתוב שירים, אבל גם הדבר היחיד שגרם לו אושר כבר לא הצליח לעזור לו.  כשהוא פוסע מקצה אחד לקצה שני של החדר, הוא קיווה שבאיזשהו שלב כל זה פשוט ייגמר.  כשהצליח להירדם, בעזרת כדורי שינה וכדורים נגד דיכאון, הוא חלם שהוא מצליח לאזור אומץ ולתלות את עצמו, או לקפוץ מחלון של בניין גבוה.  ובבוקר אחד של חודש נובמבר, הוא כבר לא היה צריך לחלום.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – סרט תיעודי חשוב, שכל אחד צריך לראות, על העולם הקשה והמאיים של אבן נייר ומספריים תחרותי.