The gospel according to whom

TABAC – ראשי תיבות של Tel Aviv Bass Consortium – הם חבורה של DJs, שהחליטו, מאחר והמסיבות שהשתתפו בהן לא היו מספיק מעניינות, להיות גם מפיקים – לאגד ביחד אמני ווידאו, מוזיקאים ומעצבים, להביא לארץ מוזיקאים מחו"ל כשאלו שבארץ לא הספיקו למסיבות שהם רצו להפיק, ולהפוך את המוזיקה האלקטרונית בארץ ליותר מעניינת.  מאז עברו שלוש שנים, שבהן הם הספיקו להביא לארץ, למשל, את קיד קואלה, את רוטס מאנובה ואת The Bug, ובסוף השבוע האחרון הם חגגו את שלוש השנים האלה בשני ערבי הופעות וחצי, בשלושה מקומות שונים, שבשבילם הם הביאו לארץ שישה אמנים מחו"ל. אחד מהאמנים שהתארח כאן ביום שישי האחרון היה סול וויליאמס, וזאת היתה סיבה מספיק טובה בשבילי לארוז את עצמי ולעשות את המסע הקצר לקומפורט 13 בשביל לחגוג ביחד איתם.

"זה תענוג בלתי צפוי בשבילי להיות כאן," וויליאמס אומר אחרי שהוא צולח את הקראת השיר הראשון,  שילוב של "Penny for a Thought" עם "Untimely Meditations" מהאלבום הראשון שלו.  הוא ממשיך להסביר למה "בלתי צפוי", אבל אנחנו, קהל שחי במדינה שלא נראית טוב על מסכי הטלוויזיה של מדינות אחרות ורגיל לאמנים שמגיעים לכאן תוך כדי שהם יודעים להבדיל בין הקהל שבא לראות אותם לבין האנשים ששולטים בהם, מבינים בדיוק למה הוא מתכוון.  הוא חוזר לנושא הזה כמה פעמים במהלך ההופעה הקצרה שלו.  הוא מזכיר לנו ש-"Trr(n)iger" נכתב, בין השאר, גם עלינו.  הוא אומר שעל אף שאחד מהשירים האחרונים שהקריא, שלא הצלחתי לזהות, נכתב מתוך מחשבה על ארצות הברית, כשהוא מקריא אותו כאן, בישראל, הוא לא יכול שלא לחשוב שהוא מתאים גם לנו.  הוא אומר שבין ארצות הברית ובין ישראל יש איזושהי אחווה נדירה שקשה להסביר, שאין בין מדינות אחרות שארצות הברית רוצה בטובתן. "החברה (girlfriend) של ארצות הברית," הוא קורא לנו. והאחווה הזאת מתבטאת בזהות בדברים הטובים, כמו גם בזהות בדברים הרעים. לכן, הוא אומר, "אני לא יכול להגיד שאתם עושים משהו רע בלי להגיד בעצם שאני עושה משהו רע."

אבל מה שסול וויליאמס בא לומר, ולדקלם, ולהעביר לנו, מעל הבמה הקטנה בקומפורט 13, הוא לא רק פוליטי. לא רק אישי.  לא רק לגבי המצב של המוזיקה, של האמנות, של השירה.  הוא הרבה מעבר לזה.  הוא מתחיל לנסות להקריא את השיר הבא שלו, ומפסיק באמצע, נדהם מכמות המצלמות והפלאפונים שמורמים באוויר.  בתגובה, הוא פשוט מוציא מצלמה משל עצמו ומצלם את הקהל.  "עכשיו אנחנו שווים," הוא אומר, מכניס את המצלמה בחזרה לכיס וממשיך כאילו לא קרה שום דבר.

סול וויליאמס עומד על במה, מאחורי מיקרופון, מעליו שישה מסכים שמציגים אותו, מערבלים את התמונה שלו כמו שהיא נראית על הבמה לתמונות אחרות שהקהל לא יכול לראות בעצמו, אבל הוא לא צריך שום דבר מכל אלה.  כל מה שצריך הוא שיר אחד, מסלול אחד מהתחלה אל סוף שבו הוא מלהטט במילים בדרך שבה אף אחד בקהל לא שמע מישהו מלהטט במילים, והקהל כולו שלו למשך זמן ההופעה.  כשהוא מקריא את רשימת החתומים על ההכרזה הדמיונית שעומדת בבסיסו של "Coded Language", שאיתו הוא חותם את ההופעה, הוא מתקדם אל מעבר למיקרופון וממשיך – הוא לא צריך מיקרופון.  הקהל, שמדי פעם קורא לעבר הבמה ומריע במקומות הנכונים, חרישי עכשיו, מוכן לספוג כל מילה מדוקלמת בשיר הגאוני הזה.   קצת לפני כן, מישהו מכין שלט שכתוב עליו בגדול "1987", וסול וויליאמס, נבוך ומוחמא שמישהו השקיע את הזמן בלהכין שלט רק בשביל לבקש שיר שלו, מתחיל לדקלם את השיר הזה.

הזמן קצר, הערב הוא ארוך – אחרי וויליאמס עולה לבמה ד'יגיטל מי, שמפרק ומרכיב מחדש שירים ישראליים במיומנות מופלאה, ואחריו מתוכננים לעלות גם דוריאן קונספט, להטוטן קלידים אוסטרי שאם אני מזהה נכון בקהל את מי שאני מדמיין שיכול להיקרא דוריאן ולהיות אוסטרי בבת אחת, נראה כמו נסיך אוסטרי אקסנצטרי, ואת Sixtoo, שהחליט לשנות את השם שלו ל-Megazoid.  אחר כך, סול וויליאמס רומז, הוא עשוי לעלות שוב לבמה ולאלתר עם הדיג'ייז.  סול וויליאמס מסיים את "Coded Language", מודה לקהל ויורד מהבמה אחרי ההופעה הקצרה הזו, ועידו חברי הטוב, שחיכה כל הזמן הזה בצד הבמה עם העותק שלו של "Said the Shotgun to the Head", מצליח לתפוס אותו לפני שהוא נעלם מאחורי הקלעים ולבקש ממנו לחתום על הספר. וויליאמס נענה ברצון, כותב "love" על הדף הראשון של הספר ומקיף אותו בחתימה שלו שמשתרעת לכל אורך ורוחב הדף – חתימה בשלושה מימדים שמביעה את כל הזעם, הפליאה, והתקווה שוויליאמס מביע בכל אחד מהשירים שלו.  אני מפנה לו מקום, נותן לו לעשות את דרכו בחזרה אל מאחורי הקלעים – אני לא בטוח שהייתי מצליח למצוא את המילים לתאר את ההערכה שלי על שהוא כאן, שהוא עלה על הבמה הזאת וחלק איתנו את הרגעים האלה.

ההופעה ממשיכה, עד שעות מוקדמות של הבוקר, אבל אני צריך כבר ללכת ולכן אני מפלס את דרכי החוצה במועדון הצפוף ויוצא מהמועדון.  בחוץ, הרחובות המפותלים של פלורנטין נראים אותו דבר.  המחסנים והמועדונים והרמזורים ואורות הרחוב גם הם.  הרוח נושבת באותה מהירות ובאותו כיוון, מפזרת ברחבי תל אביב אוויר באותה טמפרטורה ובאותו גוון.  מכוניות המשטרה מפלחות את האוויר הזה בקולות של סכנה כמו קודם.  אבל אני ועוד כמה מאות אנשים שהיו בקומפורט 13 ביום שישי הזה יודעים שמשהו השתנה.  משהו בלתי נראה שמפנה לעצמו מקום בסדקים שבמדרכות ובקירות העיר. כשהאור עלה על תל אביב הבוקר, הוא עלה על תל אביב אחרת.  סול וויליאמס היה כאן.

[מישהו חרוץ במיוחד העלה כבר שלושה קליפים מההופעה ליוטיוב.]

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – בן סטילר עושה סרט בשביל אוסקר.  Doesn't go full retard.