שבוע של הופעות: Nine Inch Nails בגני התערוכה; "פולקלה" בשור 3
1. לפני הכל
זה בשביל לוצ'יאנו פווארוטי. האריה הכי יפה שאי פעם נכתבה, לדעתי, בביצועו.
כל סרטוני הווידאו שמולנקים בפוסט הזה, ורוב התמונות, הן באדיבות עטר, שעושה עבודה נאמנה בלתעד את הדברים המוזיקליים החשובים בשביל הדורות הבאים. תודה, עטר.
ובאותה הזדמנות, תודה לעידו, חבר טוב, ששיכנע, כמעט הכריח, אותי, לבוא להופעה של Nine Inch Nails. עוד הייתי עלול להפסיד חתיכת הסטוריה מוזיקלית.
2. מפני שאי אפשר באמת למצוא כותרת מתחכמת לזה: Nine Inch Nails בגני התערוכה, 5.9.07
[דיסקליימר טכני: עקב בעיות בתקשור עם פליקר, התמונות עדיין לא כאן. הן יגיעו, אני מבטיח. בינתיים, אתם יכולים להתנחם בכמה תמונות בשירות עצמי כאן, כאן, וכאן, כאן וכאן]
[דיסקליימר טכני מהעתיד: שנתיים וחצי אחר כך, פליקר עדיין לא מדבר עם וורדפרס, אז התמונות עדיין לא נמצאות בתוך הפוסט עצמו. אבל יש כאן, למטה, תמונה שצילמה נילי אורן]
[דיסקליימר אחרון ודי: הגעתי להופעה הזו כשאני מכיר מעט מאד מהמוזיקה של Nine Inch Nails. מעט השמות של שירים המצוינים בפוסט הזה הם השירים שזיהיתי, או באדיבות כל מיני גורמים אלמוניים באינטרנט. תודה להם.]
אחד מרגעי השיא של ההופעה של Nine Inch Nails, מבחינתי, היה רגע, לקראת אמצע ההופעה, שבו הלהקה הצטמצמה לשלושה אנשים – רזנור, הגיטריסט אארון נורת' והבסיסט ג'ורדי ווייט. שלושתם ניצבו מאחורי שולחנות עמוסים בלפטופים, סמפלרים וכל מיני צעצועים אלקטרוניים אחרים, מאחוריהם המסך בעל עשרות אלפי הנורות שהציג סוגים שונים של "רעש לבן" וויזואלי – "שלג" של טלוויזיה, "שלג" של ווידאו, וכל מיני "test tones" של ווידאו. השיר שהם ניגנו, הסתבר לי מאוחר יותר, נקרא "The Great Destroyer", ולקראת הסיום שלו המוזיקה, שהיתה רועשת ותעשייתית יותר מרוב הדברים האחרים בהופעה, הגיעה לשיא של רעש מזוכך, כזה ששמעתי בעבר מראסל האסוול, או מלאסה מרהוג, אבל לא מ-NIN. זה היה הדבר הכי נסיוני שהם עשו בהופעה – משהו שבנסיבות רגילות היה מרחיק חלק גדול מהקהל מהמוזיקה שלהם, אבל עכשיו, אני לא מאמין שיש מישהו בקהל שלא אהב את הלהקה מלכתחילה, ושהאוזניים שלו פתוחות להתנסויות חדשות, שלא התאהב במוזיקה שלהם עכשיו.
כהרגלי בשנה האחרונה בהופעות של להקות מחו"ל (לא מסיבות מכוונת אלא מחוסר זמן), פספסתי חלק ממופע החימום של UNKLE. מהשירים שכן הצלחתי לתפוס כשהגעתי, לא עושה לי רושם שהפסדתי הרבה. הסולן ניצב מלפנים בקפושון וארשת רדומה, ונראה כאילו הוא מאד רוצה לסיים ולרדת מהבמה. מאחוריו, אמנם, שני המפיקים, ג'יימס לאוול וריצ'רד פייל, נראו כאילו הם מאד נהנים מהאירוע. בין הפעלת לופ כזה או אחר על הלפטופים שלהם הם קיפצו, הרימו אגרופים כאילו הם באמצע אירוע רייב בתמנע, והתנהגו כאילו הקהל שלפניהם – לא מרבית הקהל שהגיע למופע, ובשלבים האלה, כשעדיין יש אור יום, היה מפוזר ברחבי המתחם שסגרה חברת ההפקה בתוך גני התערוכה – היה הרבה יותר גדול ממה שהיה באמת. כשהם סיימו את החלק שלהם במופע (ולא רגע אחד מוקדם מדי, לטעמי), החשיכה כבר ירדה ואנחנו היינו מוכנים לדבר האמיתי. הדבר האמיתי, על אף שהתחיל עשר דקות שלמות לפני הזמן המתוכנן, די התעכב להגיע. נחילים קטנים של בקליינרים הסתערו על הבמה כדי להכין אותה למתקפה האורקולית שציפתה לנו, ובכל פעם שהיתה איזושהי תזוזה קטנה על הבמה – כיוון של פנס, כיוון של גיטרה, כיוון של כל דבר אחר – הקהל שאג ומחא כפיים. עד כדי כך, שכשהלהקה באמת עלתה על הבמה, כדי לנגן את הקטע האינסטרומנטלי הפותח, "Hyperpower", לקהל כבר לא נשאר כל כך כוח לשאוג. הפתיחה לא היתה הפיצוץ האדיר שאני ציפיתי לו, לפחות. ההופעה דווקא נפתחה בחושך. על הבמה עלה גיטריסט אחד, אחר כך גיטריסט שני – אארון נורת', שבהזדמנות הראשונה שניתנה לו התחיל לרוץ לאורך הבמה באופן שנראה מסוכן במיוחד למישהו שמנגן בכלי שמחובר בכבל למערכת הגברה, אחר כך התופים והבס הצטרפו, ופתאום גם טרנט רזנור היה על הבמה – בדיוק כדי להתחיל את השיר השני, "The Beginning of the End" מתוך האלבום החדש. מכאן, הם המשיכו לסדרה של שירים, אחד אחרי השני, ללא הפסקות. רובם מתוך האלבום החדש. מדי פעם הם תיבלו בכמה שירים ישנים, כמו "Something I Can Never Have" ו-"Closer".
כבר בהופעת החימום של UNKLE ניצלתי את העובדה שרוב הקהל עדיין לא היה מול הבמה כדי להשתחל למקום הכי טוב שיכולתי למצוא מבחינתי – כמעט בדיוק בין שני קלאסטרי הרמקולים, בדיוק לפני הקונסולה. זה הסתבר מהר מאד כרעיון מצוין, וגם רע מאד, מפני שכל מתקפת הצלילים שהתרחשה על הבמה עברה מעליי, מסביבי ודרכי, ועם תצוגת האורות המרשימה שליוותה את המופע – עשרות פנסים שהבהיקו מעל הבמה ואל הקהל, למוח היה כל כך הרבה לקלוט שבאיזשהו שלב הוא פשוט וויתר על הנסיון להפריד בין האותות שמגיעים אליו והכל – האורות, הצלילים, הרעש האדיר, המילים והקהל – התערבל לכדי סינסתזיה של אופל.
לקראת אמצע ההופעה, כשללהקה היתה הפוגה מסדרת השירים, טרנט רזנור אמר כמה מילים לקהל. בין הנאומים הרגילים על כמה שהם מתרגשים להופיע בארץ, וכמה הם שמחים שהזמנו אותם, הוא גם הבטיח הבטחה. "יש לכם את המילה שלי," הוא אמר. "שבכל פעם שנעשה סיבוב מסביב לעולם, אנחנו עוצרים כאן."
לקראת אמצע ההופעה המסך הגדול והמסקרן שהיה תלוי באוויר מעל הלהקה החל לרדת, לאט לאט, בעזרת מנופים, וביצע את המשימה הראשונה שלו על הבמה. המסך הזה מורכב מעשרות אלפי נורות, כך נראה, ונשלט באופן דיגיטלי כדי לשכנע את כל הנורות להציג בבת אחת תמונה, או איזשהו אלמנט וויזואלי. הלהקה הצטמצמה בשלב הזה לשלושה אנשים – רזנור, נורת' ווייט – שלושתם מאחורי שולחנות עמוסים בלפטופים, סמפלרים וכלי אלקטרוניים, כשנורת' ווייט ממשיכים להחזיק בגיטרות שלהם, אולי בשביל תחושת הבטחון מול כל האלקטרוניקה הזאת. הם ביצעו שני שירים מהאלבום האחרון – "Me, I'm Not" ו-"The Great Destroyer", כשהמסך מעצים את החוויה של השירים האלה באמצעות גלי קול אנכיים וירוקים שהצטמצמו והתרחבו בהתאם למוזיקה, בשיר הראשון, ומגוון ה"שלגים" שתיארתי בהתחלה, בשיר השני. בפעם הבאה שהמסך ירד, הוא ירד לפני הלהקה ושימש מעין "כלוב" שמאחוריו רזנור שר. המצלמה שליוותה את המופע והקרינה את כל מה שהתרחש על הבמה על שני מסכים משני צידי הבמה, התקשתה למצוא את רזנור מאחורי כל האורות שהוקרנו על המסך, וזה רק תרם להרגשה הקלסטרופובית והתזזיתית של השיר שניגנו. עם סיום השיר האחרון שניגנו בליווי המסך, כשהמוזיקה הפכה למנטרה של גיטרות, בס ותופים, המסך עלה לאט לאט למעלה, כדי לחזור רק כדי להעצים את החוויה של השיר האחרון.
הסאונד, על אף שהיה מצוין, לא היה חף מבעיות – הפעם הראשונה שבה הלהקה נתקלה בבעיות היתה באמצע "Closer", בחלק הראשון של ההופעה. באיזשהו שלב באמצע השיר הגיטרה של נורת' נעלמה מהמיקס – גם ברמקולים החיצוניים, וגם, לפי הפנים המופתעות של נורת', במוניטור שלו. באיזשהו שלב הוא החליט לוותר על לנגן וכשחזר לנגן, והגיטרה חזרה להישמע, היא היתה מכוונת כמעט חצי טון מעל שאר הכלים. בפעם השניה שזה קרה, גיטרת הבס התחילה לעשות בעיות, ורזנור, האולטרה-פרפקציוניסט, ביקש להפסיק את השירים שניגנו – והקהל נאלץ לוותר על גרסת הופעה מורחבת של "The Perfect Drug" – ולנגן שירים אחרים ("אני לא יכול לזייף את זה", הוא הודה בפני הקהל).
ההופעה הסתיימה בביצוע של "Head Like a Hole" שניצל, שוב, את כל מה שמערכת הסאונד והאורות היו מסוגלים לתת, והלהקה ירדה מהבמה. אחרי זמן קצר (שנוצל כדי לאפשר למסך לרדת שוב, בפעם האחרונה) טרנט רזנור עלה לבדו על הבמה והתמקם מאחורי קלידים, כדי לנגן את השיר שאני, לפחות, חיכיתי לו כל ההופעה. לא שמעתי את השיר כבר כל כך הרבה זמן שלא זכרתי איך הביצוע המקורי נשמע (זה מה שקורה כשאתה זוכה לקאוור של ג'וני קאש כל שבוע ברדיו), וסיקרן אותי לדעת איך השיר האישי, העירום, הקודר הזה ישתלב בעוצמה ובבומבסטיות של כל מה שהתרחש על הבמה עד עכשיו. טרנט רזנור מבצע את השיר כשמאחוריו, על המסך, גיצי אש לבנים שעפים מתוך מדורה, או גשם של כוכבים נופלים. המסך הגדול מכסה את כל אורך הבמה, אך מה שמוקרן עליו מקיף רק את רזנור, שעומד במרכז. למעלה, פנסים לבנים מתחילים לדלוק ולהיכבות ברצף רנדומלי, ונראים כמו כוכבים גוועים גם הם. כשרזנור מגיע לפזמון השני, הלהקה מצטרפת אליו, וברגע הזה, גשם הכוכבים הנופלים, או הגיצים, שמוקרן על המסך, מתרחב לכל אורכו, והמסך מתחיל להתרומם לאט לאט למעלה. האקורדים האחרונים של הלהקה לוו בהבזק אור צהוב אדיר, שאחריו טרנט רזנור הודה לקהל, בשקט, והלהקה ירדה מהבמה בפעם האחרונה. כל מה שנשאר הוא הלוגו של הלהקה, מוקרן על המסך הגדול ומלווה את הקהל בדרכו הבטוחה הביתה.
לומר על ההופעה הזו שהיא היתה מדהימה, או ההופעה הכי טובה שראיתי השנה, או בכלל, יהיה לחטוא לחוויה שעברתי שם, ביחד עם עוד אלפי אנשים. להגיד שזאת הופעה ברמת ארגון ואיכות סאונד ותאורה שלא נראו בארץ מזמן, או מעולם, גם יהיה מעט ממה שאפשר לומר בשביל לתאר את ההופעה הזו. כל מה שאני יכול לעשות הוא להגיד תודה שאנחנו חיים בעידן פוסט מודרניסטי שכזה שבו כל חוויה משוכפלת מיד להרבה מאד תעתיקים שלה – וכל מה שאתם יכולים לעשות הוא לגשת ל-Youtube ולצפות באחד מעשרות הקטעים שהועלו לשם, חלק כמעט מיד לאחר ההופעה, וליהנות שוב, או בפעם הראשונה, מהחוויה הזאת. ואם טרנט רזנור הוא באמת אדם שעומד במילה שלו (ועושה לי רושם שכן), והם באמת יגיעו לכאן בפעם הבאה – גם אני מבטיח להיות שם. ומי יודע, אולי הפעם אדע את השמות של כל השירים.
הנה כמה קליפים מתוך ההופעה:
ו-Hurt
[ב-Youtube אפשר למצוא הקלטה מלאה של Hurt, כולל הסיום היפהפה, ועוד הרבה מאד קטעים מהמופע – באיכות סאונד מחפירה, אמנם, באמצעות חיפוש של "Nine Inch Nails israel"]
3. לא באנו ליהנות: פסטיבל פולקלה, שור 3, 1.9.07
[עוד דיסקליימר: בשל אותן בעיות תקשורת עם פליקר, גם התמונות שכאן יתווספו בהמשך. בינתיים, אפשר לראות אותן כאן]
במהלך ההופעה שלו, דויד פרץ סיפר שפגש חבר בקהל הפסטיבל ושאל אותו אם הוא חושב שהקהל ייהנה מכמות כל כך גדולה של הופעות, אחת אחרי השניה. "זה קהל של אינדי," אמר החבר. "הם לא באו ליהנות." ואמנם, היה קשה ליהנות באווירה החמה והמיוזעת שהיתה בתוך שור 3 ביום שבת האחרון, שהמאווררים הפזורים ברחבי החלל לא הצליחו לעשות הרבה כדי להפיג. ואמנם, קהל די גדול הגיע, כבר מהשעות הראשונות של הפסטיבל בצהריים המאוחרים של יום שבת, כדי לנסות ובכל זאת ליהנות ממגוון די רחב של אמנים שמגיעים כדי לתת בחזרה לקהילה האלטרנטיבית הישראלית שתומכת בהם כל שאר ימות השנה. היו שם כמה מהשמות הגדולים שמסתובבים בשולי המיינסטרים הישראלי – דויד פרץ, עמית ארז, נועם רותם, גבע אלון – וכמה אמנים שעדיין עושים את דרכם למקום הזה, וזאת הזדמנות ראשונה, או שניה, או שלישית, לשמוע מה הם מסוגלים לעשות. הארגון עדיין לא היה בסדר גודל של פסטיבל שוויצרי, אבל, אחרי הכל, זה לא פסטיבל שוויצרי, וההפרש בין השעה שבה נכתב שאמנים יעלו על הבמה לבין השעה שבאמת עלו בה על הבמה לא היה מאד גדול. הפסטיבל גם הסתיים בשעה מאד סבירה, ולא בשתיים בלילה כמו בפעם הקודמת. כמה מהאומנים שנרשמו בפלייר הפסטיבל נמנעו מלהגיע – במיוחד בלטו בהיעדרם "Puppet Folk Revival", הרכב של בובות, לפי מה שהבנתי, שמנגן גרסאות כיסוי לכל מיני שירים, והיו אמורים לחתום את הפסטיבל.
כמה מהמופעים שהרשימו אותי יותר במהלך הפסטיבל הזה: בראיון שהעניק יובל הרינג, מארגן הפסטיבל, ל"העיר" (והתפרסם על שני עמודים שלמים!) הוא אמר שקל לזהות את הנוכחות הבימתית המיוחדת של אלעד זאב, כבר כשהוא עולה על הבמה בבאלאנס, וזה באמת משהו שהסתבר כנכון כשאלעד זאב עלה, בליווי הלהקה שהוא חלק ממנה בימים כתקנם, "ערופי שפתיים". יש משהו מאד מנוגד בין מה שהוא מפגין – מין חזות ילדותית, נאיבית, כמעט לא יודעת מה היא עושה שם, והמוזיקה שהוא מנגן – כוחנית, שורשית, ישראלית. יונתן גת מה"מונוטוניקס" היה מלווה בתופים ובוויולה (או כינור? מישהו מנגן בכינור במוזיקת רוק?), ונתן כמה מהשירים הנפלאים שהוא הולך להציג עם הלהקה שלו למי מתושבי ארה"ב שיגיע להופעות שלהם כשהם יוצאים עכשיו לסיבוב הופעות שם. מיכל לוטן ונועה בביוף הציגו, כל אחת בדרכה שלה, רוק אקוסטי נשי. מיכל לוטן בגישה קופצנית ושמחה יותר, נועה בביוף בשירים רכים ופעמוניים (לא סתם, עושה רושם, היא מעדיפה לקרוא לעצמה נועה בל בהופעותיה בחו"ל). בביוף מוציאה בנובמבר אלבום שיופץ ברחבי העולם באמצעות הלייבל Drag City – הישג די מכובד ליוצרת ישראלית. עמית ארז, שסייע לה בכמה שירים, הופיע אף הוא מאוחר יותר ועשה את מה שעמית ארז יודע לעשות – הוא טווה, בעזרת צלילי גיטרה מפוזרים וקול, שירים נפלאים – וגם הודיע שהאלבום הקרוב שלו יוצא ב-12 באוקטובר. דויד פרץ היה הראשון מבין השמות הגדולים שעלה על הבמה, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, ביחד עם אלעד שופן. הם ניגנו כמה (מעט מדי) שירים מהאלבום החדש והנפלא, "הייקו בלוז" – הוא העלה את טל אורן לשחזר איתו את "מקום בתוכי", וגם את נועה בביוף, לפני ההופעה שלה עצמה, כדי לשחזר את "עוד שיר אחד ודי". הוא גם ביצע שיר של DXM לזכר יריב אלטר, סולן הלהקה שהתאבד במהלך השבוע שעבר. אני לא מכיר את השיר המקורי, אבל אני בטוח שהביצוע הזה היה הרבה יותר עירום ושברירי מהביצוע המקורי. הצעקה של דויד פרץ, העוויית הפנים שלו, כולן אומרות שהשיר הזה מגיע ממקום מאד עמוק בלב שלו. נועם רותם היה אחד מהאמנים שאנשים הגיעו במיוחד לראות, עושה רושם, והוא עלה על הבמה ספוג באנרגיות החיוביות האלה ושמח. הוא אומר שהוא שמח במיוחד להיות בפסטיבל הזה שוב, ונראה כאילו הפסטיבל הזה, באיזשהו חלל מוזר בסמטה שכוחת אל מול ה"בארבי", הוא הישג יותר חשוב בעיניו מלהופיע מול אולם מלא בהיכל התרבות. הוא הביא איתו הפתעה – כאשר הוא משחזר את הביצוע הנפלא של "מבול" מהפסטיבל שעבר, הוא מעלה אל הבמה את רונה קינן, והיא מבצעת איתו את השיר שלה וגם את "קול פנימי". את ההופעה הוא חותם, כמו בפעם שעברה, בטיול קצר אל העבר – "אסף אמדורסקי". הוא ממשיך את המסורת שהתחיל בפעם שעברה, בה החליף את השם "אסף אמדורסקי" בשיר בשם של מישהו אחר. אז זה היה עמית ארז, הפעם הקורבן היה אביב מארק, שעשה עבודה נפלאה על הסאונד במשך כל הפסטיבל וגם הופיע בעצמו. את ההופעות של אביב מארק ושל דני הדר ביחד עם נוגה שלו לא יכולתי לראות, כי הגעתי למסקנה שאי אפשר להמשיך בלי משהו כמו אוויר. כשחזרנו, חזרנו בדיוק לתחילת המופע של גבע אלון, גם הוא היילייט לא קטן מבחינת רוב באי הפסטיבל. הפעם האחרונה שבה ראיתי את גבע אלון היתה לפני יותר מחמש שנים, אז הוא היה לפני "Days of Hunger", האלבום החדש ותהילת העולם בזעיר אנפין שהוא זוכה לה בצדק, והיה אפשר לשמוע את הסיבות להשוואה עם ניל יאנג. הפעם, עם גיטרה אקוסטית ומגוון אפקטים שהופכים אותה לכל דבר חוץ מגיטרה אקוסטית, הוא הפגין יכולות מרשימות מאד של נגינה, ושירים יפהפיים. בהתכתבות קצרה בחללשלי שניהלתי איתו הוא סיפר שהוא מאד נהנה בפסטיבל ושהאווירה היתה טובה. ראו את זה על הבמה (לי היתה ההתנסות של לראות את ההופעה מזווית מאד מוזרה – מלמעלה, ומאחור. גם זאת דרך.) אחרי שהסתיימה ההופעה של גבע אלון, החלל התרוקן מרוב האנשים שבאו לפסטיבל. השעה היתה מאוחרת, ולרוב האנשים היו לימודים, עבודה, או כל מיני דברים יומיומיים אחרים. מי שהקפיד להישאר עד הסוף יכל לראות הופעה של הרכב שנקרא "רדיו סלמנדרה", הרכב מוזר פסיאודו-מנו צ'או שהתיאוריה שלי היא שהגיע ללא הזמנה והחליט "לחטוף" את הפסטיבל, ומיד אחריו בחור צעיר בשם אלי רוזן, שאולי זו ההופעה הראשונה שלו, ושמנגן שירים מאד מעניינים – טקסטים מעניינים מלאים במטאפורות שגורמות לך לחשוב. יהיה מעניין לראות מה יקרה איתו בהמשך.
עושה רושם, על סמך הפעם השלישית שבה הפסטיבל הזה התרחש בשבת האחרונה, ש"פולקלה" מתחיל לגבש לעצמו איזושהי זהות של ציון דרך בעולם המוזיקה האלטרנטיבית הישראלית. אמנים שהקריירות שלהם עכשיו עסוקות ומלאות ביצירה ובעיסוק במוזיקה מפנים זמן כדי להשתתף בפסטיבל הזה, רק מפני שהם רוצים להיות בתוך האווירה הזו, בתוך האנשים שתומכים במוזיקה הזאת כל הזמן, האנשים שהיו בקהל משעה מוקדמת של אחר הצהריים, עד לשעה מאוחרת של הלילה, במיוחד בשביל לראות אותם.
כמה קטעים מצולמים מהפסטיבל:
גבע אלון בביצוע ל-Modern Love
עמית ארז – Love Again
דני הדר עם נוגה שלו – מה לעשות
נועם רותם עם רונה קינן ועמית ארז – מבול
זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא, שיהיו לכם שבעה ימים נטולי כאב.
נשלח: 8 בספטמבר, 2007 נושאים: הופעות.
תגובות: אין
| טראקבק