Darkness on the Edge of Town
1. לפני הכל
הגוספל ואני מאחלים מזל טוב, המון הצלחה ועשרות שנים של אהבה לערן ("לטאת האמבט") כ"ץ ועידית ("Poptart") נרקיס (וביחד הם גם אחראים ל"אוכל זה טעים"), שעשו מעשה והתחתנו ביום חמישי האחרון (אחרי שנפגשו לראשונה באחד ממפגשי אריזת הדיסקים של Hiss Records, שזה בכלל מגניב).
2. דוושת הגז והחלום שמעבר לשמשה
שמתי בצד את הלינק הזה למאמר שגיאחה שלח לי, מתוך כוונה לשים אותו בתחנה הרלוונטית במסע ההאזנה המודרכת, ואז שכחתי. אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא – מאמר מ-The Quietus (בואכה Creem) שמאיר את האלבום השלישי של הבוס באור קצת אחר.
שני האלבומים הראשונים של ברוס ספרינגסטין היו גיחות קצרות מחוץ לסביבה הטבעית שלו. הסיפורים שפרשו את עצמם לאורך השירים התרחשו בכל מיני עיירות חוף בניו ג׳רזי, חלקם בעיר הגדולה שאורותיה מנצנצים באופק והאפלה שלה מסתירה הרבה. האלבום השלישי של ספרינגסטין, ״Born to Run״, מציג ברוס ספרינגסטין שלא רק מציב את רגלו בזהירות מהוססת מחוץ למתחם של הסביבה הטבעית שלו, אלא גם לוחץ עם הרגל הזו בכח על דוושת הגז ומתרחק ככל האפשר מהעיירה הקטנה וחסרת העתיד של שני האלבומים הקודמים. שני הצדדים של האלבום, שניהם זהים במעגליות המדכאת שלהם, נפתחים ונסגרים באותה הצורה – ספרינגסטין תיכנן אותם במיוחד ככה, אפילו רצה להשתמש בשתי גרסאות שונות של שיר הנושא כדי להדגיש את המעגליות הזו – מסע שנפתח במאגרים אינסופיים של תקווה ושל אופקים חדשים נגמר, ברוב המקרים, בדיוק במקום שבו התחיל, לפעמים כשגיבורי המסע הזה במצב גרוע יותר מזה שהתחילו בו. ארבעה שירים יש בכל צד, מספיק בשביל להטות את הכף בין תקווה לייאוש בצורה ברורה ומדויקת, והחלק שובר הלב במיוחד באלבום הוא שגם כשהשירים הולכים ודועכים אל תוך השיר האחרון, נשזרת בהם תקווה, תקווה נאיבית שעלולה להתפוצץ באופן הרסני, כמו ב-״Meeting Across the River" המהורהר, שכמעט וסוגר את האלבום. וגם בשירים הפותחים, שהם מלאים בתקווה ובחדוות הדרך, יש כמה רסיסים של ייאוש, סימנים של דרך אבודה מראש.
ספרינגסטין בנה, לאורך שמונת השירים שממלאים את יצירת המופת הזאת, המנונים בזעיר אנפין, שנשמעים הרבה יותר ארוכים, הרבה יותר גדולים והרבה יותר מהדהדים משהם באמת, ובהופעות מאז ספרינגסטין באמת הרחיב אותם לגודל הרצוי שלהם.
הייתם מצפים שהאלבום ייפתח בשיר הנושא, בבומבסטיות אופיינית, הגיטרות והקלידים והתופים מתפרצים קדימה כשהסקסופון משתלט על אמצע השיר ומנווט אותו כמו צופר של אוניה בערפל. אבל הוא נפתח במקום אחר – דרך אחרת, בריחה אחרת, סיבות אחרות לגמרי להשאיר את העיירה מאחור. ובעצם, זה אותו הדבר, מפני ששיר הנושא, שפותח את הצד השני של האלבום, מדבר על אותם נושאים – על הבריחה, והרגשת ההרפתקה והדרך שבה העולם ייגמר בעצם והמכונית תמשיך לנסוע על אוויר, עד שתפסיק. ככל שההמנונים הופכים למבטים עצובים אחורה, אל הדרך החופשיה שנשארה מאחור, כך האלבום של ספרינגסטין מוצא את עצמו כמו הצעיר שברח, ונסע, ונסע, עד שנגמרה לו הדרך והוא היה חייב לחזור, והוא מוקף בכל המבטים של כל הדמויות שמאכלסות את השירים שמסיימים את האלבום – מבטים עייפים ושבורים שרומזים לו שגם הם, בזמנם, רצו והצליחו לברוח. גם הם נולדו לנסוע, אבל הם חזרו, מפני שזה היה המקום היחיד שבו בתוך הייאוש היתה מעט תקווה.
הדרכים המוזיקליות בהן ספרינגסטין מעדיף לתאר את הסיפורים שלו הן באמצעות משיכות מכחול מאד רחבות, בלוקים מוזיקליים מאד צפופים ומאד גדולים. ספרינגסטין לא מתעכב על המוזיקה המרומזת ומציע את המוזיקה שלו בשטפון אדיר שמאיים על האוזניים, ברוב המקרים. לפעמים, כמו בשיר שפותח את האלבום, האווירה היא רגועה ונעימה, אבל היא מכפרת על משהו אחר שמסתתר מאחוריה ומאיים להתפרץ, ובאמת, בכל הזדמנות הלהקה של ספרינגסטין מעוניינת לזרוק את כל זה אל תוך האוזניות או הרמקולים, ולהתחיל לטוות מחדש את השיר הבא, לסלול את הדרך שעליה המכונית של ספרינגסטין ממשיכה ומחפשת אופקים חדשים.
2. Darkness on the Edge of Town
הנה עשר עובדות, מעניינות יותר או פחות, על האלבום הבא בתור של ברוס ספרינגסטין, "Darkness on the Edge of Town":
1 שלוש שנים הפרידו בין האלבום הקודם, "Born to Run", לאלבום הזה, שבמהלכן נאסר על ספרינגסטין להוציא אלבומים או אפילו להקליט אותם, כל עוד מתנהל משפט שבו המנהל שלעבר שלו, מייק אפל, תבע אותו. ספרינגסטין העדיף לקחת תחתיו את ג'ון לנדאו, מבקר מוזיקה לשעבר שכתב באחת מביקורות ההופעות שלו: "ראיתי את העתיד של הרוק'נ'רול וקוראים לו ברוס ספרינגסטין."
2 גם האלבום הזה, כמו הקודם, מבוסס על פורמט של שני צדדים בעלי אופי זהה: השיר הפותח בכל צד הוא המנון שקורא לצאת ולהילחם על מקומך בעולם כנגד כל הסיכויים, והשיר הסוגר הוא קינה על חוסר הטעם שבלהילחם נגד גורל ידוע מראש.
3 ספרינגסטין התעקש ליצור אווירה מסוימת שתלווה את האלבום לכל אורכו, ולצורך העניין הוא העדיף לא להכניס לאלבום אף על פי שהיו שירים מצוינים ולהיטים פוטנציאליים. חלק מהם הוא נתן לאמנים אחרים, כמו "Because the Night" לפטי סמית׳ או ״Fire" לרוברט גורדון, חלק, כמו ״The Ties that Bind", הוא שמר לאלבום הבא. חלק נותרו כסקיצות וקטעים שלא הופצו.
4 ההחלטה של ברוס ספרינגסטין עלתה לו בהצלחה האפשרית של האלבום שלו. רק שני סינגלים יצאו מהאלבום, ואף אחד מהם לא פרץ את מחסום 20 הגדולים. האלבום עצמו הגיע למקום ה-5 במצעדי הפופ אז, אבל לא עבר את המקום ה-160 כשיצא שוב ב-1985.
5 אבל ההסטוריה, בהיותה הסטוריה, שפטה – וכבר באותה שנה NME בחרו באלבום הזה כאלבום השנה שלהם. במהלך השנים האלבום נכנס ליותר מרשימת "x האלבומים הכי טובים בהסטוריה" אחת – למשל, ב-Rolling Stone, שם האלבום הזה הוא אחד משמונה אלבומים של ברוס ספרינגסטין, או ב-VH1, שם הוא נבחר למקום ה-68 ברשימת מאה האלבומים הגדולים ביותר בהסטוריה.
6 אחת מהשורות בשיר ״Racing in the Street", שסוגר את הצד הראשון של האלבום, שאולה משיר של Martha and the Vandellas, שגרסת כיסוי שלו בוצעה גם על ידי דיוויד בואי ומיק ג׳אגר. בביצוע המינורי ומעוט הכלים של פתיחת השיר, זה אולי הניגוד הגדול ביותר לשיר הקיצי והשמח ההוא.
7 ספרינגסטין נעזר בסטיב וואן זאנט, גיטריסט ה-E Street Band וסופראנו לימים, כדי לקצר ולתחום את השירים הארוכים מאד בדרך כלל שלו. בחלק מהמקרים הוא הצליח לגרום להם להיות יכולים להיות מושמעים ברדיו. מה שלא עזר לו יותר מדי באלבום הספציפי הזה – שהושמע בעיקר בתחנות AOR, שבהן לשדרנים לא אכפת באיזה אורך השיר.
8 במהלך מסע ההופעות שליווה את האלבום, וגם בהזדמנויות מיוחדות במסעות הופעות אחר כך, ספרינגסטין וה-E Street Band ניגנו את "King Tut". הם הכניסו את השיר לרפרטואר שלהם באותה תקופה אחרי שצפו בפרק של "Saturday Night Live" שבו סטיב מרטין ביצע את השיר הזה בתחילת התכנית. הביצוע הפך להיות כל כך פופולרי שסטיב מרטין הוציא אותו בתור סינגל מעט לאחר מכן. ברוס ספרינגסטין לא הוציא את השיר כסינגל מעולם.
9 ביום העצמאות האמריקני, במהלך מסע ההופעות שליווה את האלבום וכחלק מקידום האלבום, ברוס ספרינגסטין התארח ביחד עם המנהל שלו, ג'ון לנדאו, והביוגרף הלא רשמי שלו, דייב מארש, בתחנת רדיו בלוס אנג'לס. הם השמיעו כמה שירים, חלקם בהופעה חיה שהוקלטה כמה ימים לפני כן, וכמה שעות אחרי שיצאו מתחנת הרדיו הם מצאו שלט גדול על גג בניין נמוך שפירסם את "Darkness on the Edge of Town". ספרינגסטין שיכנע את השניים האחרים לטפס אל הגג ולהשאיר כמה כתובות אוהדות על השלט – למשל, שמו של אחד מהשירים, "Prove it All Night", באותיות ספריי שחורות גדולות על פני כל השלט.
10 זה האלבום הראשון שבו מקס וויינברג, המתופף (וגם המתופף ומנהיג הלהקה בשתי התכניות של קונאן או'בריאן) הוא חבר רשמי ומלא בלהקה. הוא ניגן כמעט בכל השירים, אמנם, באלבום הקודם. וויינברג הצטרף ללהקה אחרי שראה מודעה של ברוס ספרינגסטין ב-Village Voice שהודיעה שהלהקה שלו מחפשת מתופף. "לג'ינג'ר בייקרים צעירים אין צורך לענות למודעה," ספרינגסטין כתב שם.
זה הכל להשבוע. עד השבוע הבא – Slam. הגרסה ההיספנית.
נשלח: 27 ביוני, 2010 נושאים: ברוס ספרינגסטין: האזנה מודרכת.
תגובות: אין
| טראקבק