The gospel according to whom

1. לפני הכל

התנצלות, קודם כל (איך לא?) – הפוסט היה אמור להיות כאן כסדרו ביום שישי, אבל עם אווירת החג והעובדה שהייתי עסוק בכל מיני דברים, מעניינים יותר ופחות, הוא התעכב ומוצא את עצמו מולכם רק עכשיו.

עוד התנצלות. או שלא. מי שמחפש סיכומים כאלה ואחרים של השנה העברית הישנה לא ימצא אותם כאן. לא שאני לא מאמין בסיכומים או בצורך לעצור לרגע ולשים לב לכל הדברים הטובים שקרו כאן לפני שכל הדברים הטובים של השנה הבאה קורים, אני פשוט חושב שמוזיקה, ומוזיקה ישראלית בפרט, היא משהו שמתגלגל כל הזמן. אי אפשר לתחום אותו לשנה. דויד פרץ ימשיך להיות נפלא גם בתשס"ח. נועם רותם ימשיך להיות נפלא גם בתשס"ח. שלומי שבן ימשיך להיות נפלא גם בתשס"ח. הבילויים ימשיכו להיות נפלאים גם בתשס"ח. גם עמית ארז, ותמר אייזנמן, שמוציאים אלבומים חדשים בתשס"ח. ואטליז, שמוציאים (סוף סוף!!) את אלבום הבכורה שלהם בתשס"ח. ואגרול, שמוציאים אלבום של חומר מקורי בתשס"ח. וכל האמנים הנפלאים שאני עדיין לא מכיר, אבל אכיר בתשס"ח.
ועוד משהו, קצת באותו נושא: במהלך החג (או לפחות ביום אחד ממנו), 88 הקדישו את כל היום למוזיקאים ישראליים שיוצרים באנגלית. מלבד השעה או שעתיים שהוקדשו לגרסות לועזיות חיוורות ל"סיוון" ו"פאמלה" ושירים מהסוג הזה, הם הקדישו זמן ליוצרים ישראליים עכשוויים – במשך שעה שלמה הם שידרו כמה שירים של אטליז (בפעם הראשונה ברדיו ממלכתי), של תמר אייזנמן, של אגרול. בשעה יותר מאוחרת הם שידרו שירים של Geisha No, של רוקפור, של Jaywalk Snail. במהלך אחת התכניות הסביר אחד השדרנים שזה לגיטימי בשביל יוצרים ישראליים ליצור באנגלית מפני שזו שפה נגישה לכל העולם. לרגע אחד – יום אחד – הרגשתי שסוף סוף מה שחלמתי עליו מתגשם וליצירה ישראלית באנגלית יש לגיטימציה בתרבות הישראלית. תודה, 88. עשיתם לי את החג.

2. איך הלכתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה (כמעט)

אחת המילים שאני הכי אוהב בשפה האנגלית היא Serendipity. גם את המילה עצמה – כל כך הרבה הברות משוננות, כמו צוקים בגראנד קניון – וגם את הקונספט שאותו היא ממסגרת. בעברית החליטו לתרגם את זה, בעילגות מה, כ"תאונה משמחת". ומכיוון שתאונה היא לא מילה משמחת לכשלעצמה, אני מעדיף לקרוא לזה "קוביית הרוביק של החיים מסתדרת בצבעים הנכונים, בפחות מדקה, במזל של מתחילים", אבל מפני שזה שם באמת ארוך מדי מכדי לכתוב אותו שוב ושוב בפוסט הזה, אנחנו נסתפק ב"סרנדיפיטי". בכיתוב עברי. הלאה.

לפורום המוזיקה האלטרנטיבית של Ynet יש מסורת כזו, נדמה לי שפעם בשנה בתקופת החגים, של להגריל את חברי הפורום בין חברי הפורום האחרים ולאפשר לכל אחד מהמוגרלים לשלוח מיקסטייפ למישהו אחר – כרוח הדמיון שנופלת עליהם באותה התקופה. החלטתי להצטרף, כי אני אוהב להכין אוספים (מיקסטייפים זה משהו שכרוך בקלטות) וכי נחמד לי אם אנשים אחרים שומעים אותם, וכשחשבתי, ומצאתי, מה הנושא שאני רוצה לכרוך מסביבו את האוסף, התחלתי לאסוף שירים מהדיסקיה שלי שנראו לי מתאימים למאורע. כשסידרתי אותם ביחד והתחלתי לנגן אותם אחד כנגד השני כדי לראות איזה מהם יישמע טוב אחרי איזה מהם, גיליתי ששניים מהם לא מסתדרים כל כך עם שאר השירים. כדי למנוע מהשירים להרוג אחד את השני ברגע שאני לא שם לב, החלטתי להחליף אותם. שיר מחליף אחד נמצא במהירות, והשני לא.

כדי לקבל השראה, שמתי פעמיי ל-eMusic ומחוסר מחשבה יצירתית אחרת הקלדתי את מילות המפתח שמתאימות לנושא האוסף שהכנתי בשורת החיפוש. הלהקה הראשונה שקפצה, ששמה הוא כשם נושא האוסף, פחות או יותר, נראתה לי כמו הימור בטוח. הקשבתי לחלק מהשירים. פופ אוורירי ומלא שמש, מתאים בדיוק לקליפורניה – כשם אחד מהשירים באלבום. בקטע הביוגרפי הקצר המסביר על הלהקה, נכתב ששני החברים בלהקה – כרמן פרדייז וג'ייסון לנטריפ – חברים בעצם בלהקה אחרת, שנקראת Calliope. זה, חשבתי לעצמי, שם הרבה יותר ייחודי ללהקה והרבה פחות ברור מאליו, ולכן המשכתי כדי לחפש אם שירים של הלהקה הזו יתאימו לאוסף שלי. והצלחתי – "It's Later Than I Thought", קטע אינסטרומנטלי שסוגר את האלבום האחרון שלהם, מצא את דרכו לתוך האוסף. מתוך סקרנות, וגם מפני שהסגנון המוזיקלי של הלהקה הוזכר בנשימה אחת עם (שלא נאמר, תואר כחיקוי של) ה-Cocteau Twins, החלטתי להקשיב לשני אלבומים שלהם – הראשון והאחרון – כדי לראות אם שאר המוזיקה של הלהקה באמת מוצלחת כמו השיר האחד שמצאתי.

האלבום הראשון של Calliope נקרא בשם הלהקה. הוא יצא ב-1995, אבל כל מה שמעורב בו, החל מהמוזיקה שבתוך האלבום ועד לתמונה על העטיפה והגופן שבחרו להשתמש בו לשם הלהקה, אומר 1985 – אם היה לי את הדיסק עצמו ביד, הייתי מחפש איפה מוטבע הלוגו של 4AD על העטיפה. הצלילים הראשונים של האלבום – מלודיות גיטרה כפולות טובלות בריוורב ובכורוס – כמעט והצליחו לשכנע אותי שבכל רגע, אליזבת פרייזר תתחיל לשיר. אבל הקול שפותח את האלבום הוא דווקא קול של גבר – ג'ייסון לנטריפ, הסולן, שגם מנגן ברוב הכלים הפחות קונוונציונליים באלבום – כמו חצוצרה ומפוחית. בשלב הזה, ההשוואות ל-Cocteau Twins מתחילות לדעוך, והקול של לנטריפ, רך ומלא באוויר, מזכיר דברים אחרים – כמו Belle and Sebastian או Moose.

ככל שהאלבום מתגלגל קדימה, וכשהוא מגיע לשיר הרביעי, "Train of Thought", כל הבריטיות, הגיטרות המצלצלות וה-twee נעלמים ומה שנשאר הוא הגרעין המזוכך של מה שהלהקה הזו יודעת לעשות מצוין – לקחת כמה רעיונות מלודיים פשוטים ולהפוך אותם למשהו מורכב, לא צפוי ומרשים. כאן, למשל, מלודיה פשוטה ועצובה שמנוגנת בקלרינט, נעטפת במסה של גיטרות רוויות ריוורב וטרמולו, מעגלים מעגלים של אפקטים שהופכים את השיר ממשהו יציב – בית, פזמון, מילים – למשהו שמרחף בחלל. אחר כך מגיעים שירים כמו "Gennanica", שנפתח בחזרה על שלושה צלילים, שוב ושוב ושוב, עד שהם מאבדים מהמשמעות שלהם, כמו מילה שחוזרים עליה שוב ושוב ושוב. הקול של ג'ייסון לנטריפ ומצילות הם הדברים היחידים שמצטרפים אל הגיטרה, והמלודיה הופכת להיות מורכבת ומפותלת ושוב נעלמת כדי לפנות מקום לצלילים הבודדים של הגיטרה, למצילות ולמילים. "Ode to River Phoenix" האינסטרומנטלי והקצר, שגם הוא לא דוגל בשכבות עבות של צליל, והקטע האינסטרומנטלי הסוגר את האלבום, "Trillium", שחוזר למחוזותיו של רובין גאת'רי.

כמעט עשר שנים מפרידות בין האלבום הראשון של Calliope לאחרון שלהם, בינתיים. בעשר השנים הם הספיקו להיפרד מכל מאפיין שאי פעם חיבר אותם ל-Cocteau Twins, עושה רושם, אבל לצרף אליהם זמרת (שהיא גם בסיסטית). האלבום המלא האחרון שלהם, מ-2004, נקרא "Sounds Like Circles Feel", ואולי, כשמו כן הוא. הוא נפתח במקצב אלקטרוני, שמלווה בחצוצרה שמנגנת מנגינה אחרת, בסולם אחר לגמרי. אל כל זה מצטרפים הקול של לנטריפ וגיטרה, בשיר שמנבא את המשך האלבום, "What I Think You Mean". האלבום כולו מאגד בתוכו המון השפעות מוזיקליות וסגנונות מוזיקליים, כולם מאוגדים בתוך המסגרת של שירי פופ שהמוזרות שלהם לא נראית לעין מיד – אם זה ב"By The River", שנפתח ברמז של ג'אז וממשיך לקטע גיטרות אופייני, או ב-"Winds", שבו עדר של חצוצרות, שיחזור גם כדי לסגור את האלבום, מנגן שוב ושוב מלודיה מהורהרת. או ב-"It's Later Than I Thought", שבו עדר החצוצרות מצטרף לקטע אינסטרומנטלי שמאגד בתוכו גם את שבע בבוקר וגם את שלוש בבוקר.

למרבה הצער, כל מה שהצלחתי למצוא כדי לאפשר לכם לשמוע משהו מ-Calliope הוא אחד השירים הפחות טובים והפחות מייצגים באלבום האחרון – "Midwest Life" – אבל גם זה משהו.

זה הכל להשבוע. עד שבוע הבא, שיהיו לכם שבעה ימים מלאי קסם.