The gospel according to whom

1. לפני הכל

לכמות המרשימה של אמנים מחו"ל שהולכים (בתקווה) להופיע פה בחודשים הקרובים מצטרפת עכשיו גם ג'ואנה ניוסום, יוצרת ייחודית ואולי הסינגר-סונגרייטרית היחידה בעולם שמנגנת על נבל, שתופיע ב"משכן לאמנויות הבמה", שם בדרך כלל מועלות אופרות, ב-30 בספטמבר.  ההופעה, לפחות על פי מה שיצא לי לשמוע בהופעה דומה בבית כנסת בוושינגטון באדיבות NPR, היא מצוינת, האולם הוא מקום מעניין לעשות בו הופעה כזו והכרטיסים הם במחירים יחסית סבירים למקום מהסוג הזה.

2.  ניערתי החוצה ממני את הגאולה שלי

[התמונה באדיבות יאיר יונה, שאף על פי שהגיע להופעה תחת השפעתם המעמעמת של סמים במרשם שכאלה, כתב יפה כהרגלו גם הוא על ההופעה]

המחשבות הראשונות שלי, כשמיהרתי את דרכי מהתחנה המרכזית אל ה"בארבי", הן שאני צריך למהר מאד, אחרת אמצא את עצמי, כמו שקורה לפעמים בהופעות ב"בארבי", עומד חסר אונים פחות או יותר בכניסה, כשכל המועדון מלא באנשים שהשכילו להגיע לפניי ולתפוס מקום טוב מול הבמה.  כשהגעתי ל"בארבי", הייתי מאד מופתע מהקלות שבה הגעתי לקופה, לקחתי את הכרטיס שלי ונכנסתי פנימה.  בפנים, מול הבמה, היו ארבעה עשר אנשים.   רחשים מדאיגים התחילו למלא את האוויר ואת הלב שלי.  ביטלו?  עכשיו?  בלי להודיע?  הזמן הלך ותיקתק קדימה, האלבום האחרון של Kings of Leon סיים את השיר האחרון שבו והפסיק, ואחרי השקט המדאיג שהשתרר באולם, התחיל שוב מהשיר הראשון.  אבל בסופו של דבר, "בארבי" התחיל להתמלא, והאווירה התחילה להיות קרובה יותר לזו של הופעה.  שעה בדיוק אחרי הזמן הנקוב, בזמן הופעתי תל אביבי שכזה, עידן רבינוביץ' ורועי ריק, שני הנציגים של "הקולקטיב" שמחממים את Woven Hand הערב, עולים על הבמה.  שניהם מעולים – השירים שלהם מהוקצעים ומעניינים, ונפרשים בפני המאזינים בדיוק במהירות הנכונה.  הם מתחלפים תכופות בכלים שבהם הם מנגנים, אחד אוחז בגיטרה בזמן שהשני מנגן במפוחית, ובזמן שהשני מנגן בגיטרה הראשון מנגן בקלידים ושר. או להיפך.  הם שרים רק כמה שירים, מזמינים את הקהל להופעה מלאה יותר, בנגנים ובשירים, במועד מאוחר יותר (ב-23 ביולי ב"תמונע" – הפלאג הזה מגיע להם), ואז הבמה מתרוקנת שוב ומכינה את עצמה ללהקה שתאכלס אותה במשך השעתיים הקרובות.

Woven Hand היא להקה שמורכבת בעיקר מדיוויד יוג'ין אדוארדס, הסולן והמנהיג לשעבר של Sixteen Horsepower, ואחת מהדמויות המסקרנות יותר של עולם האמריקנה.  יש בו, לפחות לפי מה שהוא אומר, דם אינדיאני מכל ארבעת הצדדים שלו, והוא אמריקני דרומי – יליד קולורדו, אמנם – עד לשד עצמותיו.  הוא מנגן בעיקר על גיטרות ועל מנג'ו, כלי שהוא שילוב בין מנדולינה לבין באנג'ו. ביחד איתו בלהקה משתתפים גם פסקאל הומברט, גם הוא לשעבר מ-Sixteen Horsepower – נגן הבאס, שלפי שמו אתם יכולים לנחש שהוא לא אמריקני ולא טקסני, אורדי גאריסון, תופים, וג'ף לינסנמאייר, קלידים ורעשים היפנוטיים אחרים.  השירים של הלהקה, אותם הוא כותב, ממשיכים בעיקר את הקו הליריקלי של השירים שכתב בתקופת הלהקה הקודמת שלו – שירים דתיים, נוצריים, מלאים בדימויים ובתוכחות, ציוריים בדרך שרק מישהו שחי את כל חייו בדרום המוזר של ארצות הברית יכול לשרטט אותם.   אל ההופעה שלהם, הסתבר לי, הגעתי בלי שום ידע מוקדם.  בעולם המוזיקלי, הסגור, המנותק מזמן שלי, ל-Woven Hand יש רק שני אלבומים, בשניהם אני מכיר את השירים במידה כזו שאני לא יכול לחכות לשמוע אותם בהופעה.  במציאות, הסתבר לי ש-Woven Hand לא שקטו על שמריהם והוציאו עוד חמישה אלבומים (ופסקול, והשני שבהם בכלל יצא לפני האלבום שחשבתי שהוא השני), והם מגיעים לארץ, בעצם, כדי לקדם את האלבום האחרון שלהם, "The Threshing Floor", שהרבה ממנו עלה על הבמה באותו הלילה, בהרבה מאד מובנים.

כשהם עלו על הבמה, שלושת הנגנים תופסים את מקומותיהם ומיד אחריהם אדוארדס עולה על הבמה בצעדים מהירים, חבוש בכובע רחב תיתורת שנוצה של איזו ציפור טרף תקועה בו, מנופף לשלום לקהל ומתיישב על הכיסא שלו.  אחד מהמאפיינים הייחודים של Woven Hand בהופעה היא שהסולן שלהם שר ומנגן לאורך כל ההופעה כשהוא יושב על כיסא.  יש מעט מאד אמנים שנתקלתי בהם (ואף אחד לא בהופעה חיה, למען האמת) שמופיעים תוך כדי ישיבה ובמקרה של הרבה מהם, זה מפני שהם לא מסוגלים לעמוד יותר.  במקרה של אדוארדס, הוא התוודה בראיון למתן נויפלד לפני שהגיעו לארץ, הוא יושב מפני שהתרגל להופיע ככה – ב-Sixteen Horsepower הוא ניגן על בנדוניאון, כלי כבד ומסורבל שהכריח אותו לשבת, ומאז הוא התרגל לנגן ככה.  הישיבה לא גורעת ולו במעט מהכריזמה האדירה שלו.  גם לא העובדה שהוא לא בא לכאן כדי להיות כוכב רוק אלא כדי להיות מטיף, איש בשליחות, שיש לו מסר אחד להעביר והוא רוצה להעביר לנו אותו לפני שהלילה הופך לבוקר.   הוא תופס קודם כל את המנג'ו – אותו שילוב של מנדולינה ובנג'ו שנראה כמו איזשהו כלי עתיק מימי הביניים, והשיר שפותח את ההופעה מתחיל כמו רוב השירים האחרים בהופעה, בגבב של צלילים, לא בהכרח קשורים אחד לשני, מטפסים אחד מעל השני, מתוך הקלידים של לינסנמאייר.   כמעט בכל אחד מהשירים, מרגע תחילת ההופעה ועד לסוף ההופעה, זו הדרך שבה מתחילים השירים.  קודם גבב הצלילים המהפנטים מהקלידים של לינסנמאייר, אחר כך דיוויד יוג'ין אדוארדס ממלמל מילים שלא הבנתי את פשרן – אולי אלו היו מילים בשפה האינדיאנית שהוא מכיר, אולי הדרך שלו לדבר בלשונות (speaking in tongues), אולי זו היתה ההגברה המוזרה שגרמה למילים שלו להיבלע אחת בתוך השניה.   אחר כך השיר נבנה, לאט לאט, מתוך זה, והגיטרה, והקלידים, והבאס והתופים מוצאים ביחד את הדרך המשותפת שלהם וממשיכים בה, עד שהשיר הזה גם הוא דועך ומפנה את מקומו לשיר הבא.   זה היה נראה, בעיקר בזכות הצלילים שעלו מן הקלידים והדברים שאדוארדס שר, או דיקלם, לפני תחילת השירים, בעוד הוא מכוון את הגיטרות או את המנג'ו שלו, כאילו שהוא מעלה את השירים האלה באוב.  מנסה לשכנע אותם להגיע, לעבור דרכו, לשטוף אותו ואת הקהל במילים שהוא מנסה להעביר.  לשתף אותו ואת הקהל בחוויה הזאת.

לא להכיר באמת את השירים שאני הולך לשמוע בהופעה הזאת, מסתבר, זה הדבר הכי טוב שהייתי יכול לעשות לעצמי לקראת ההופעה הזאת. מפני שמרגע שהפסקתי לנסות לזהות אילו שירים הלהקה מבצעת (לפי מחיאות הכפיים מסביבי, אני יכול לנחש שרוב האנשים כן הצליחו לזהות באילו שירים מדובר, אף על פי שבתגובות לביקורות להופעה קראתי לא פעם אחת על אנשים שהסאונד לא איפשר להם לזהות את השירים בכלל, עד שהם הצליחו לקלוט משהו מהמילים), יכולתי לאפשר לעצמי להפוך להיות חלק מהחוויה המזככת הזאת.  אדוארדס בא לכאן כדי לחלוק, כדי לספר, כדי להטיף, וכדי לעשות את זה היו לו על הבמה שני מיקרופונים – אחד רגיל, שנשא את קולו העמוק והמהדהד, ואחד שהיה טבוע באפקט מגאפוני, שאיפשר לקול העמוק והמדהד שלו להפוך להיות עוד יותר כזה.  הוא בדרך כלל התחיל את השירים שלו בזה השמאלי, המגאפוני, והמשיך אותם במיקרופון הרגיל, כשהוא עובר מאחד לשני על פי החלטה של רגע, מדי פעם משנה את דעתו וחוזר למיקרופון שבו השתמש לפני כן.  כל ההופעה שלו – השירה, הנגינה בגיטרות ובמנג'ו, המלמולים האינדיאניים חסרי הפשר שבין השירים – נראתה כמו משהו שמועבר לו מאיזושהי ספירה אחרת.  העיניים שלו היו עצומות רוב ההופעה, ובפעמים הבודדות שבהן עצר את שטף השירים – בעיקר, מספר פעמים, כדי להגיד תודה שהגענו כדי לראות אותם (פעמיים מתוכן בעברית) – הוא דיבר כמו מישהו שמשפטים קוהרנטיים הם לא הצד החזק שלו, מתנודד קדימה ואחורה בכסאו.

המוזיקה של הלהקה רוויה ברבדים דתיים, נוצריים, עמוקים כל כך שהם מחלחלים גם אל תוך היהדות וגם זו באה לידי ביטוי במילים ובמוזיקה.  ב-"Tin Finger" אדוארדס מדגים משפט מהשיר, "He bears his arm", כשהוא חושף את הזרוע שלו עצמו, זרוע שעליה מקועקעת המילה "ישוע" בעברית.  לפני שהם מתחילים את "Your Russia" הוא ספק מדקלם, ספק שר כמה מילים ומכסה את פניו, כאילו בתפילה יהודית.  הם מנסים לטוות את ההופעות שלהם כאן כחוויה דתית, כמשהו שיהדהד בתוך האוזניים שלנו, הראשים שלנו, והלבבות שלנו, במשך שעות וימים אחרי שהמוזיקה מהבמה עצמה תידום,  ואני מאמין שבערב הקודם, בירושלים, להופעה הזאת היתה עוצמה אפילו עוד יותר גדולה.  כאן בתל אביב, הקהל הפך להיות חלק מהאווירה הזאת, שהתפשטה מעבר לבמה כמו ערפל, בעיקר בזכות העוצמה הפיזית של המוזיקה – ההגברה היתה חזקה, אולי חזקה מדי, ואולי זה היה חלק ממה שהפך את זה לחוויה כל כך ייחודית – ובזכות התאורה, שמדי פעם וויתרה על להאיר את הבמה ועברה להאיר את הקהל במקום.

כש-Woven Hand סיימו את מסכת השירים הרגילה שלהם, הם ירדו מהבמה, אדוארדס עושה את דרכו אל מחוץ לטווח צפיית הקהל באותה דרך שבה נכנס – בצעדים ארוכים, גמלוניים, מביט אל הקהל ומודה לו בזמן שהוא הולך, והקהל הביע את רצונו שהלהקה תעלה שוב להדרן בדרך ה"בארבי"ית המוכרת – באמצעות רקיעת רגליים על פלטפורמת העץ שלפני הבמה עד שהפלטפורמה איימה להתפרק.  הלהקה עלתה כמה דקות אחר כך, ניגנה עוד שלושה שירים וירדה שוב, מסיימת את ההופעה להלילה.  הפעם גם פסקל הומברט הביע את תודתו האילמת לקהל לפני שירד.  ואדוארדס עצמו, הפעם עושה את דרכו אל מחוץ לבמה לאט יותר, עצר באמצע הבמה והודה לקהל שוב. אחר כך הוא הרים את עיניו למעלה והודה גם לו.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – כבר ראיתם, קרוב לוודאי, את הסרט ההוא עם ג'פרי רייט ודיוויד בואי, שבפסקול שלו יש גם את טום ווייטס, את הפוגס ואת הסימפוניה של שירים עצובים של גורצקי.  עכשיו הגיע הזמן לדבר האמיתי.