The gospel according to whom

1. יומולדת לדיוויד בואי – חלק 1

לפני כמעט חודשיים (בשמיני לינואר) דיוויד בואי חגג יום הולדת 60. אני נזכרתי מאוחר קצת, אמנם (וחודשיים זה לא מאד מאוחר בשבילי), אבל החלטתי לציין את סימן הדרך החשוב הזה באיזושהי צורה (מאחר ודיוויד בואי, שחגג את יום ההולדת העגול האחרון שלו במדיסון סקוויר גארדן עם שורה ארוכה של אמנים אורחים, בחר לא לעשות השנה שום דבר מיוחד לגבי זה) – ומה שאני מתכוון לעשות הוא לשמוע את כל האלבומים שלו, אחד אחרי השני, באינטרוולים שונים של זמן ככל שיאפשר לי האיי פוד שלי. ובכל פעם שיגיע הזמן להקשיב לאחד מהאלבומים האלו, אני גם אמצא עשר עובדות – מעניינות יותר ומעניינות פחות – לכתוב עליו כאן.

זה לגבי האלבום הראשון, "Space Oddity":

1 זה לא האלבום הראשון, זה האלבום השני. האלבום הראשון, שנקרא "David Bowie", יצא ב-1967 ומכיל את רוב השירים שנמצאים בכל האוספים של "השנים המוקדמות של דיוויד בואי" שאפשר למצוא, אבל חברת התקליטים הרגישה שהאלבום (כמו הרבה אלבומים בעשור שקדם לו) היה בעצם אוסף של סינגלים והתייחסה רק לאלבום השני בתור האלבום ה"אמיתי" הראשון שלו.

2 לאלבום יש שלוש גרסאות שונות ושלוש עטיפות שונות (לא בהתאם). כשהוא יצא בפעם הראשונה ב-1969 הוא נקרא "David Bowie", מה שהיה מאד מבלבל מכיוון שגם לאלבום הראשון קראו באותו השם (מצד שני, לארבעה האלבומים הראשונים של פיטר גבריאל קראו גם באותו השם וזה לא הפריע אף פעם לאף אחד); כשהוא יצא בארה"ב שנה מאוחר יותר, הוא נקרא "Man of Words, Man of Music"; הגרסא השלישית יצאה ב-1972 ועל העטיפה התנוססה תמונה של דיוויד בואי בדמות הזיגי סטארדסט שלו.

3 העטיפה של הגרסא המקורית של האלבום, מ-1969, עוצבה ע"י ג'ורג' אנדרווד, חבר ילדות של דיוויד בואי שאחראי לעובדה שיש לדיוויד בואי עין אחת בצבע כחול ואחת בצבע ירוק

4 סדר השירים באלבום – ואני לא יודע אם זה תוכנן או יצא במקרה – מציג בהדרגה את המעבר של דיוויד בואי מאמן סולו (בשיר Space Oddity בגרסתו המקורית מנגן רק דיוויד בואי) לאמן שנמצא בקדמת להקה (בשלושת השירים האחרונים מנגנים, בקומבינציות שונות, רוב האנשים שניגנו עם דיוויד בואי בהמשך הדרך בשנות השבעים – מיק רונסון, וודי וודמנסי וטוני וויסקונטי)

5 גם ריק ווייקמן, הקלידן של Yes, מנגן באלבום הזה

6 על אף שהשיר "Space Oddity", שנבחר להיות הסינגל הראשון באלבום ויצא בהתאמה לתאריך נחיתת האדם הראשון על הירח, מתאר את מסעו של מייג'ור טום, אסטרונאוט, אל החלל ואת התוצאה הטראגית של המסע הזה, רבים טוענים שהשיר הוא בעצם אלגוריה למנת יתר של סמים. הדקדקנים והמכורים יותר לקונספירציות גם אומרים שהספירה לאחור בתחילת השיר היא הזמן המדויק שעובר מרגע שמזריקים הרואין עד לרגע שהוא מתחיל להשפיע

7 דיוויד בואי המשיך את סיפורו של מייג'ור טום ב-Ashes to Ashes, שלקוח מתוך האלבום האהוב עליי של דיוויד בואי, Scary Monsters; החלק השלישי בטרילוגיה נכתב ע"י בחור גרמני בשם פיטר שילינג, נקרא (Major Tom (Coming Down והיה להיט בינוני בשנות ה-80.

8 רוב השירים באלבום מתארים חוויות אוטוביוגרפיות של דיוויד בואי: אם הולכים לפי התיאוריה שהשיר Space Oddity מתאר חוויה של לקיחת סמים, דיוויד בואי מודה שהתנסה בזה ב-1968; Letter to Hermione הוא מכתב לחברתו לשעבר של דיוויד בואי; God Knows I'm Good מספר את סיפורו של בחור שגנב מחנות, עוד התנסות של דיוויד בואי בימי צעירותו, ו-Memory of a Free Festival מתאר פסטיבל לאמנויות שדיוויד בואי אירגן.

9 טוני וויסקונטי הפיק את כל האלבום פרט לשיר הראשון, שטען שהוא "שיר בדיחה". פרט לשלושת האלבומים המפורסמים מברלין (שבאחד מהם הוא היה טכנאי), הוא הפיק כמעט את כל האלבומים של דיוויד בואי מאז. וויסקונטי הוא מפיק שידוע בשיטות הלא שגרתיות שלו להשיג את את הסאונדים הרצויים לו בשירים. במהלך הפקת האלבום "ברלין" של לו ריד, כשעבדו על השיר The Kids, וויסקונטי רצה להשתמש בהקלטה של ילדים בוכים בתחילת השיר (שמספר על אמא מכורה לסמים שהשירות הסוציאלי לוקח את הילדים שלה למשפחות אומנות), אך לא הצליח למצוא הקלטה מוכנה כזאת – ולכן הביא את הילדים שלו לאולפן, סיפר להם שאמא שלהם נהרגה בתאונת דרכים, והקליט אותם.

10 כלי המוזיקה שעושה את הרעשים המוזרים בשיר Space Oddity נקרא סטיילופון.

2. פסטיבל פולקל'ה השני – שתי תוספות

אחרי שכתבתי בשבוע שעבר על פסטיבל פולקל'ה ש(לא) השתתפתי בו, ופירטתי לגבי האמנים שהרשימו אותי יותר, ואחרי שקראתי קצת מהרשמים של אנשים אחרים שהיו בפסטיבל, שמתי לב ששכחתי להקה אחת: Mad Bliss. מצד שני, אין לי יותר מדי מה להגיד עליהם – רק מילה אחת: וואו. אני בהחלט מחכה לאלבום.

וכמו שהבטחתי – הנה תמונות. איתי, שצילם אותן, נשאר לראות את כל ההופעות, כולל את שלי (יש שם הוכחות), וגם צילם הרבה, ועל כך יבורך.

3. מקוריות

כנסיית השכל מוציאה אוסף, שכל השירים בו הוקלטו מחדש והם בגרסאות, כנראה, שונות. אור ברנע כתב בזמנו ב-Ynet שזה אחד מהדברים המקוריים ביותר שנעשה במוזיקה הישראלית בזמן האחרון ויש בזה משהו אירוני.

מצד שני, להקה אחרת – להקה קנדית בשם Stars – עשתה דבר אפילו מקורי יותר. הם לקחו את האלבום האחרון שהם הוציאו, "Set Yourself on Fire", ונתנו לאמנים חברים – רובם גם הם קנדים – להתעלל בו. כל להקה עשתה גרסת כיסוי לשיר אחד, סדר השירים נשמר כמו שהיה, והתוצאה היא "Do You Trust Your Friends?" שיוצא בסוף חודש מאי השנה. בין הלהקות שישתתפו בפרויקט הזה יהיו Metric, Final Fantasy, The Dears, Minotaur Shock וקווין דרו, שהוא אחד מתשעת חברי Broken Social Scene.

אני לא מכיר את האלבום הקודם – אבל כשייצא הפרויקט החדש בסוף מאי אני מתכוון להאזין לשניהם ולנסות להחליט מה יותר טוב. הישארו מכוונים.

4 . כמה מילים על אוסקר

החיים שלי בשנה האחרונה ניהלו את עצמם בצורה כזו שההזדמנות הראשונה שהיתה לי להתעדכן בכל המוזיקה החדשה והמעניינת של 2006, היתה כשנגמרה 2006 והיו סיכומים בכל מיני מקומות.

גם הצפייה בסרטים שלי במהלך השנה האחרונה נעה בקווים דומים, וכשהגיע הזמן לאוסקרים השנה, לא ראיתי אפילו אחד מהסרטים שהיו מועמדים. אפילו לא את הסרט עם הפינגווינים שרוקדים. לכן, במהלך הסופשבוע החלטתי להתעדכן בשניים מהסרטים שהיו מועמדים – Babel ו-Flags of our Fathers. שניהם סרטים מצוינים, שניהם, עושה רושם, נכתבו, בוימו והופקו כשהמנטרה "אוסקר" נלחשת שוב ושוב על ידי כולם. שניהם מכילים קומבינציות של אנשים שכבר זכו באוסקר על כל מיני דברים בכמה השנים האחרונות, ואף אחד מהם לא הצליח יותר מדי באוסקר. חלק מהאנשים שהיו צריכים להיות מועמדים מהסרטים האלו, לדעתי, לא היו מועמדים – אדם ביץ', ששיחק את הנחת האינדיאני, נתן הופעה שמגיעה לה לפחות מועמדות באוסקר. ואני חושב שריאן פיליפה היה צריך לזכות באוסקר – אולי בקטגוריה נפרדת, פרס האקדמיה לשחקן הטוב ביותר באנסמבל של שלושה שחקנים ראשיים, רק כדי שגם הוא יוכל לשכוח להזכיר את אשתו בנאום התודה. Babel היה, כשמו כן הוא, מערכת של אי הבנות שמבוססת על התרבויות השונות – ובאיזשהו מקום בסרט טמונה אלגוריה על איך מדינות לא מבינות אחת את השניה, לא ברמה הלאומית ולא ברמה האנושית, אבל הוא רצוף מדי בפרטים וסיפורים שמתערבבים אחד בשני מכדי שיהיה אפשר לזהות את האלגוריה הזו. הדבר היפה ביותר בשני הסרטים האלה – וגם הדומה ביותר, בזכות השימוש האינטנסיבי בגיטרה ספרדית – היה הפסקול (של קלינט איסטווד ושל גוסטבו סנטאוללה, בהתאמה).

זה הכל להשבוע. פורים שמח, התחפשות מוצלחת ואל תתעדכנו ביותר מדי חדשות (אלא אם כן הן על מוזיקה) – זה הורס את התאים האפורים.