The gospel according to whom

1. לפני הכל

לפני שבועיים כתבתי כאן על וועידת המוזיקה של הייניקן, זו שמתרחשת ביומיים שמקיפים את הפסטיבל שהולך להכיל את PIL, LCD Soundsystem ו-The Drums, ועכשיו גם נודעו לי שמות חלק מהאנשים שהולכים להתארח בפאנלים, מה שהופך את הוועידה הזו לאפילו עוד יותר מעניינת.  הנה הם:  משה מורד, שהוא איש רדיו וותיק שהפך כמעט לגמרי לבדו את היורודאנס לכל כך פופולרי בישראל בתחילת שנות ה-90, ינחה פאנל שבו ידברו פאנוס פאנאי, מייסד Sonicbids (אתר שמאפשר למוזיקאים יצירה של תיק עיתונות מבוסס מולטימדיה – זאת אומרת, לא ביוגרפיה ותמונה אלא סרט תיעודי קצר וכמה קליפים, מה שנקרא בעגת המקצוע EPK), בן מנדלסון, ממנהלי פסטיבל וומקס, שהוא פסטיבל מוזיקת עולם לאנשי תעשיית המוזיקה, ופיטר שמידט, ממנהלי יורוסוניק, שהוא פסטיבל אירופאי לאנשי תעשיית המוזיקה, על פלטפורמות שמאפשרות לאמנים מכל העולם לחשוף את עצמם לתעשיות מוזיקה בכל העולם;  איתי מאוטנר, עורך המגזין "360 מעלות" ובעברו ממקימי רדיו ירושלים, מנחה טלוויזיה, אוצר ובעל מועדון, ינחה פאנל שבמסגרתו ידברו דוד טרטקובר, שאין צורך להציג אותו, והמעצבים דורון עדות, להב הלוי ו-JewBoy על התוספת של קונספטים וויזואליים למוזיקה – איך הופכים עטיפה של אלבום, נניח כזו שיש בה פריזמה, לאלמותית?  ואיך מחברים שפה מוזיקלית לשפה גרפית?;  צ'רלי פרסבורג, עורך המהדורה הבריטית של Pollstar, שהוא מגזין שעוסק באמנים מופיעים ובעסקי ההופעות, ינחה פאנל שבמסגרתו ידברו פרנק טקשיטה, מחברת ההפקות היפנית Creativeman, פרוז'ינה ז'פ, מפסטיבל Sziget ההונגרי, וסוזאן ברנטנר מסוכנות וויליאם מוריס, על פסטיבלי מוזיקה – איך יוזמים אותם, איך מביאים אותם לפועל ואיך גורמים להם להצליח;  בועז כהן, שגם אותו אין צורך להציג, ינחה פאנל שבו ידברו זוסה סלאי מ-MTV, אורי סלעי מערוץ 24 וירון טן-ברינק, מבקר תקשורת, על המקום שיש לערוצי מוזיקה בעולם עסקי המוזיקה היום;  חיים אתגר, איש טלוויזיה, ידבר עם אנשי עסקים כמו שוקי גולדווסר, הבעלים של Anova, והדר גולדמן, לשעבר חצי מהצמד Siam ביחד עם ג'ף שפירו, והיום מבעלי משרד הפרסום "זרמון גולדמן DDB", על המקום שיש למוזיקה בעסקים שלהם;  וחיים שמש, לשעבר מפיק ומנהל ב"הד ארצי" והיום מפיק עצמאי ויועץ מוזיקלי, ינחה פאנל שבו ידברו אסף אבידן, פאנוס פאנאי, וסוזאן ברנטנר, על המקום שיש לקריירה עצמאית לאמנים בעולם העסקים המוזיקלי של היום – האם יש עדיין צורך בנסיון לחתום בחברת תקליטים גדולה?  איך אמן עצמאי יכול לקדם את עצמו בהצלחה?   עוד לגבי הפאנלים האלה אפשר למצוא באתר של הוועידה.

סופיאן סטיבנס הוציא מיני אלבום חדש – או לפחות כך הוא מכנה אותו – בשם "All Delighted People".  הוא מאפשר לשמוע אותו, בחינם, ב-Bandcamp, וגם מוכר אותו בכל מיני מקומות, ביניהם eMusic.  האתר מציע את האלבום, שמכיל שמונה שירים, למכירה תמורת שנים עשר קרדיטים (eMusic, לאלו מכם שחדשים לעניין, הוא אתר שמאפשר הורדה חוקית של אלבומים ב-mp3 לפי מנוי שמכיל מספר קרדיטים מסוים, שמתחדש כל חודש.  קרדיט אחד, כמעט בכל המקרים, זהה לשיר אחד), נושא שגרם לוויכוח בתגובות הגולשים לאלבום באתר שהעלה שתי שאלות מעניינות – האם אלבום שנמכר בעולם המוזיקה הדיגיטלי, זה שמתבסס על היכולת להוריד ולקנות שירים בודדים, יכול להיות שווה יותר מסכום השירים שלו?  והאם ההגדרה של מיני אלבום, או אלבום, מתבססת על ההגדרה של האמן, או ההגדרה של משך הזמן הכולל של האלבום ("All Delighted People", לצורך העניין, מכיל שני שירים ארוכים במיוחד, אחד מהם – שיר הנושא – הוא בן 17 דקות.  אם סוכמים את כל השירים שבמיני אלבום הזה, האורך שלו הוא כשל אלבום מלא)? [מאז שבדקתי בפעם האחרונה מסתבר ש-eMusic שינו את מחיר האלבום ל-8 קרדיטים, כמספר הקטעים באלבום.  כך שאני לא יודע אם זו היתה טעות מלכתחילה או שהם נכנעו ללחץ הקהל.  אבל זאת סוגיה מעניינת בכל מקרה.]

בפינת המתים המוזיקליים השבועית:  ג'ורג' דיוויד ווייס, שכתב את הלחן של השיר "It's a Wonderful World", נפטר בגיל 89 משיבה טובה;  וגם (כבר בעבר הרחוק, בעצם, לא השבוע – אבל שכחתי לכתוב על זה עד עכשיו) – קטפיש קולינס, שנולד בשם פלפס קולינס, הוא אולי מוכר יותר בתור אחיו הגדול של בוטסי קולינס, בסיסט ומחלוצי הפי-פאנק,  אבל הוא זה ששם באס בידיים של בוטסי קולינס (או יותר נכון, גיטרה עם מיתרים של באס), והיה גורם משפיע במיוחד על התת-ז'אנר הזה – גם ובעיקר מפני שהוא ניגן בשני שירים מרכזיים שעיצבו אותו, "Get Up (I Feel Like Being) A Sex Machine" של ג'יימס בראון ו-"Flash Light" של פרלמנט.  הוא נפטר מסיבות שקשורות בסרטן בגיל 66.

2.  צעדים זהירים

אם דברים היו מתנהלים בסדר אחר, יש סיכוי סביר שמרכיב גדול במיוחד של הדיאטה המוזיקלית שלי בשבועיים האחרונים היה גרסאות אינסטרומנטליות, עטורות בגיטרה וחליל וקלידים, וחפות מכל מאפיין מוזיקלי מעניין, של יצירות קלאסיות של מוצרט, בטהובן ("Ode to Joy".  מי שם את "Ode to Joy" במובייל לתינוק בן שבוע?) ושירי ערש ("ABC" הוא גם שיר ערש, מסתבר), מכיוון שזו המוזיקה שבוקעת מתוך המובייל של הבן שלי, עופרי, כשלוחצים על הכפתורים שלו או כשעופרי בוכה לפרק זמן שהוא בלתי סביר מבחינת המובייל.  המוזיקה אמורה להרגיע את התינוק, אבל אני חושב שבעצם המוזיקה אמורה להרגיע את ההורים, ובזה היא מצליחה לא רע.  תופעת הלוואי הבעייתית פה היא שאני מוצא את עצמי מזמזם קטעים של מוצרט ובטהובן, וגם את "ABC", באופן בלתי רצוני, בכל מיני שעות של היום שבהן המובייל לא פועל.  היה יכול להיות יותר גרוע, אמנם.

אבל דברים התנהלו בסדר הנכון, לפחות מבחינתי, ובימים האחרונים לפני הלידה לאשתי נתקע בראש שיר ספציפי משנות השמונים.  בחדר הלידה, גילינו, יש אינטרנט אלחוטי, והאייפון שלי מצא את השיר ביוטיוב גם שם והשמיע את השיר, ועופרי נולד כשהוא כבר מכיר שיר אחד לפחות בעולם – "The Safety Dance" של Men Without Hats.

יש משהו בקרבה ללידה, או לכל מה שהיה לפני הלידה, שמרגיע תינוק.  אני לא יודע למה זה, אבל חלק גדול מהעצות שאנחנו מקבלים מתייחסות ללעטוף אותו, ולחבק אותו, ולנענע אותו אבל לא חזק מדי, כדי שהוא ייזכר ברחם ויירגע.  ומכיוון שהשיר הזה כלול בחבילה של כל מה שהיה לפני הלידה, גם השיר הזה מרגיע אותו (בגרסה המקורית ובשלל הגרסאות עם מילים אלטרנטיביות שהמצאנו כדי לשכנע אותו לעשות דברים שתינוקות אמורים לעשות אבל לא רוצים באמת).  אז לפחות מהבחינה הזו אני יכול להוריד את הכובע, שאין לי, בפני שני האחים האלה, שגם להם אין כובעים.

לשני האחים קוראים איוון וסטפן דורושצ'וק, והם נולדו בארצות הברית להורים, שכמו שהשמות הפרטיים שלהם ושם המשפחה שלהם מרמזים, לא נולדו שם בעצמם, ועברו בגיל צעיר למונטריאול.  הלהקה שלהם, שהיתה מורכבת בעיקר מהם ומעוד חברים מזדמנים שהתחלפו מאלבום לאלבום, והכילו בין השאר את קולין, אח שלישי למשפחה, ונגנים כמו טרייסי האו, שעזב את הלהקה והקים להקת ניו-ווייב אחרת שנקראה Rational Youth, או ז'אן-מארק פיסאפיה, שעזב את הלהקה והקים להקת ניו-ווייב פחות מצליחה בשם The Box.  את הלהקה הם הקימו ב-1977, ועברו שלוש שנים לפני שהתחילו את דרכם הרשמית והוציאו EP בשם "Folk of the '80's" שהכיל ארבעה שירים ואת סמל הלהקה, לראשונה, על עטיפת האלבום.  התקופה היתה תקופה של שינוי, לפחות מבחינה מוזיקלית.  עידן מוזיקלי שהרבה אנשים מעדיפים לשכוח שהיה אי פעם קיים הלך ודעך ופינה את מקומו לעידן מוזיקלי אחר שהרבה אנשים היו מעדיפים לשכוח שאי פעם היה קיים, וכמו רוב העידנים המוזיקליים האחרים בהסטוריה המודרנית של העולם, הוא כרך בתוכו, בנוסף לסגנונות המוזיקה הייחודיים שלו, גם אופנה משלו, התנהלות משלו וריקוד משלו.  בניגוד לדיסקו ונגזרותיו, שהיו סוגי מוזיקה שעודדו ריקודים זוגיים, על אף המונולוגים הכוריאוגרפיים הכרוכים בהצבעות לא מפורשות למעלה ולמטה, הניו ווייב, והפאנק שהקדים אותו, היה סגנון מוזיקה שליווה דרך מחשבה מיוחדת, שבבסיסה עמד האינדיבידואליזם.  אני מביע את עצמי בדיוק בדרך שאני רוצה, לכן אני קיים, גרס האידיום הפאנקי (וגם הניו ווייבי שאחריו) – בסגנון המוזיקה הקודם, ההבעה העצמית היתה כרוכה לרוב בוולגריות בוטה. בסגנון המוזיקה האחרון, היא היתה כרוכה באופנתיות שגבלה בגיחוך (דוגמא). הריקוד שליווה את הפאנק, ואחריו את הניו ווייב, ואחריו את סגנונות המטאל הקלים יותר, נקרא פוגו.  בבסיסו, מחזיקים את פלג הגוף העליון יציב ומזיזים את הרגליים בצורה תזזיתית לכל מיני כיוונים, לא כולם נראים בריאים לרוקד או לסביבתו.  המהדרין גם משתדלים להיכנס אחד בשני, רצוי עם פלג הגוף העליון היציב, במהלך הריקוד.

שומרים בכניסה למועדונים הם, ברוב המקרים, אנשים שאוהבים יציבות.  בתקופה ההיא, אולי גם היום, התפקיד שלהם לא היה רק למנוע מאנשים להיכנס למועדון אם בעלי המועדון לא היו רוצים אותם בו, אלא גם להבטיח שההתנהגות בתוך המועדון לא מסכנת את החוגגים בו.  דיסקו, מבחינתם, היה ריקוד אידיאלי.  אנשים רקדו ונראו שמחים כשהם רוקדים, הם הזיזו את הידיים והרגליים לכיוונים צפויים. אם היו צרות, הם יכלו לראות אותם מקילומטרים.  פוגו, לעומת זאת, לא כל כך אידיאלי.  האנשים שרקדו נראו בעיקר זועמים או מלאי אדרנלין.  הם זזו בכיוונים לא צפויים, בזמנים לא צפויים, ובהרבה מהמקרים נכנסו אחד בשני – אבל לאף אחד, עושה רושם, לא היה אכפת.  הם עדיין נראו שמחים כשהם רוקדים.  הבאונסרים לא אהבו את זה, ובמהלך השנים הראשונות שבהן סגנון המוזיקה הזה התפשט ברחבי קנדה, הם השתדלו לגרום לרוקדים להפסיק.  מי שייתפס רוקד בצורה הזאת, הם אמרו, ייזרק מהמועדון.   איוון וסטפן דורושצ'וק היו חלק מבני הנוער שניסו את סגנון הריקוד החדש הזה וחלק מבני הנוער שזעמו על התנהגות הבאונסרים, וזו התופעה שהשיר "The Safety Dance" נכתב עליה.  "אתה יכול להתנהג בגסות רוח ולהיות מנותק לחלוטין מהכל," הם כותבים. "ואני יכול להתנהג כמו אידיוט."  גרעין השיר, לפחות לדברי הסולן באחד מהראיונות שנערכו איתו, היה הרצון, והצורך, והזכות, להבעה עצמית, גם בכל מה שקשור לריקוד בתגובה למוזיקה שמושמעת במערכת הכריזה.  "אנחנו להקת פאנק עם להיט אחד, בעצם," הוא אמר בראיון הזה.  "אז אנחנו אנטי כל דבר."

למזלם של שני האחים וחברי הלהקה האחרים באותו זמן, השיר הפך להיות להיט כלל עולמי מאד במהירות.  הוא נכנס לעשרת המקומות הראשונים במצעדים בקנדה, בארצות הברית ובאנגליה.  הוא היה אחד מעשרים הסינגלים הנמכרים ביותר בדרום אפריקה באותה שנה.  הוא הצליח להיכנס למקומות גבוהים במצעדים ברוב מדינות אירופה האחרות וגם בישראל הוא זכה להצלחה לא קטנה בזמנו.  הקליפ הימי-ביניימי המוזר של השיר, שצולם באנגליה, זכה גם הוא (עד היום, בעצם) לכמות יפה של הקרנות בערוצי המוזיקה השונים.  לצערם של שני האחים, זה היה פחות או יותר השיר האחרון שזכה לכזו הצלחה בקריירה שלהם.  שני אלבומים מאוחר יותר, הם הקליטו אלבום ששיר הנושא שלו, "Pop Goes the World", שיר ילדים במסווה, היה גם הוא להיט קטן (ונמצא אצלי, עד לא מזמן, ובטח גם אצלכם, במגירת ה"הכרתי-את-זה-אבל-לא-ידעתי-שזה-שלהם").  אחר כך הם הקליטו עוד שני אלבומים, האחרון שבהם הוא כמעט אלבום גראנג', חצי שנה לפני שהז'אנר הזה הפך להיות פופולרי (אבל לא הצליחו לשכנע את חברת התקליטים שלהם שזה הולך להיות הדבר הגדול הבא, ולכן להקה כמעט אלמונית בשם נירוונה מסיאטל גנבה להם את התהילה), והתפרקו.  מאוחר יותר, שני האחים חזרו כדי להקליט אלבום אחד אחרון, "No Hats Beyond This Point", שהיה עטור סינתיסייזרים כמו האלבומים הראשונים שלהם, ונעלמו סופית.

אין צורך להצטער בשבילם, אמנם.  איוון דורושצ'וק הוא אבא במשרה מלאה לילד בן שבע, שאולי גם הוא הורגע בינקותו עם השיר הזה של אבא שלו, וחי עדיין בקנדה, אם כי בצד האנגלי שלה עכשיו, והוא מתפרנס, פחות או יותר, מהתמלוגים של השיר האחד הזה, שהוא אולי כבר לא להיט בזכות עצמו, אבל הוא עדיין פיסת תרבות הסטורית שאפשר למצוא אזכורים לה במקומות כמו "Scrubs" ו-"Family Guy".  סטפן דורושצ'וק חי עדיין בקוובק ומתפרנס מדברים שהם לא מוזיקה, אבל גם הוא נהנה מהפופולריות הקיימת עדיין של השיר הזה.

זה הכל להשבוע.  בשבוע הבא יהיו כאן שני פוסטים – אחד ביום הבלוג הבינלאומי ואחד בסוף השבוע, כרגיל.  עד אז – אליס קופר. איגי פופ. דיוויד בואי. אלקס לייפסון. מובי. הנרי רולינס. וערפדים. מה יכול להיות רע?