The gospel according to whom

1. כמה מילים על מוזיקה ישראלית באנגלית

גיא בניוביץ' כתב על האי פי החדש של ה-Homesicks ב-Ynet, ובחר לפתוח, כמו הרבה מאד כתבים שכותבים על אלבומים של אמנים ישראליים שיוצרים באנגלית, בנושא המאד לא קשור לאיכות האלבום עצמו, של העובדה שאמנים ישראליים יוצרים באנגלית ולא בעברית. באופן מפתיע ולא מאד אופייני למבקרי מוזיקה ישראליים, הוא מציג את שני הצדדים של המבט וחושף פן חדש ומעניין של הדיון הזה, שימשיך, כנראה, ככל שאמנים ישראליים ימשיכו ליצור באנגלית: לנסות לתרגם שירים מאנגלית לעברית זה רע. וזה לא עובד. ולראיה, הוא מביא נסיון לתרגום של שירם הידוע של "צפלין העופרת": "יש גברת שיודעת שכל הנוצץ הוא זהב, והיא קונה את המדרגות לגן עדן" (זה נשמע רע גם אם מדקלמים את זה באינטונציה של דן כנר. ניסיתי.)

עוד נקודה שכתבים מוזיקליים ישראליים לא טורחים להתעמק בה, היא שרוב היוצרים הישראליים באנגלית לא משהים את המבט שלהם, או את המאמצים שלהם, על ישראל. ומכיוון ואף אחד שיוצר מוזיקה בעברית לא מצליח בחו"ל, במיוחד לא בפורמטים המקובלים על העולם המערבי (דיוויד ברוזה ושלום חנוך, בהצלחותיהם המוגבלות בחוץ לארץ, נאלצו לתרגם את עצמם לאנגלית וספרדית; עפרה חזה היתה זקוקה ליזהר אשדות, לדון ווז ולתפילה בתימנית בשביל להצליח; אחינועם ניני שרה בכל מיני שפות, אפילו לטינית, אבל בדרך כלל לא בעברית), מוזיקאים שרוצים לחשוב על להצליח בחו"ל, אפילו בקטן, צריכים לחשוב באנגלית. זה גם מצליח בהרבה מהמקרים – על Useless ID, למשל, שמעתי לראשונה מחבר שגר בטקסס.

2. Homesicks

מפני שהבטחתי לעצמי, וכחלק ממבול קטן של רכישות מוזיקה ישראלית איכותית (פרימו לוי, ג'נגו החדש ואוסף של פיתקית), קניתי את האי פי החדש והמדובר של ה-Homesicks.

ה-Homesicks, שהם חיים כהן – הסולן, תמר אפק – סולנית, גיטריסטית וגלוקנשפילנית, שבינתיים עזבה את הלהקה והוחלפה בבילי לוי, עמרי גרינפלד – בסיסט, גל חרמוני – קלידן ויואב להב – מתופף, הם חבורה מוכשרת של אנשים שפעם היו חלק מ-Misc, ושם גם יצא לי לראות אותם בהופעה חיה בפעם הראשונה, ולהתרשם מאד מהמקצועיות המוזיקלית שלהם. הקול של חיים כהן הזכיר לי בזמנו קצת את השירה של פרד שניידר, הסולן של B52s (אף על פי שהמוזיקה של ה-Homesicks מאד שונה ופופית בדרכים מאד אחרות), וקצת את של סמי בירנבך מ"מינימל קומפקט", אבל באי פי, שיטות ההפקה החליטו שהקול של חיים כהן יהיה קצת שונה ויותר ייחודי.

את כל השירים שבאי פי הכרתי מההופעות שראיתי, אף אחד מהשמות, חוץ מאלו של השיר הראשון, "Everybody Wants a Piece of Me", שהושמע באינטנסיביות על ידי קוואמי ב"הקצה" מאז שיצא, ושל השיר האחרון, "The Logical Song", קאבר לשיר של סופרטראמפ, שזוכה פה לביצוע אלקטרוני ייחודי, לא אמרו לי כלום.

בהקשבה ממוקדת לאי פי, בלי הסחות דעת, אפשר להקדיש תשומת לב רבה יותר למילים שהן, כמו העיצוב של אריזת האי פי עצמו, מאד ניאו-מרקסיסטיות, אינטלקטואליות ומנוגדות לקפיטליזם המאפיין את החיים שלנו. מבחינת המילים, זה שינוי מרענן מרוב שאר המוזיקה הישראלית, באנגלית או בעברית, שברוב המקרים לא נוקטת עמדה פוליטית לכאן או לכאן. השיר האהוב עליי באי פי, שזוכה כאן לשם "T-Song", כנראה קיצור ל-"Tamar's Song", מאחר וזה השיר היחיד מתוך השישה שבו הסולנית היא תמר אפק, ואני הדבקתי לו את הכינוי "Blindly" עד שידעתי מה השם האמיתי שלו.

המוזיקה, שנתונה לכל מיני השפעות אבל יש לה הרבה מאד מה להציע מבחינת המקוריות, והעיבודים, זוכים להפקה מעניינת שלפעמים (בסיום של "Michelle", למשל) נוקטת ברעיונות המנוגדים לשיטות הפקה מקובלות של מוזיקה מערבית, כמו הגברת הווליום של התופים במיקס עד שהם טובעים בדיסטורשן דיגיטלי. בניגוד להופעות, שבהן המקצועיות המוזיקלית המרשימה מוגבלת על ידי נוכחותם של חמישה כלים בלבד על הבמה, והיכולת של חברי הלהקה לנגן רק על כלי אחד או שניים בכל פעם, באולפן ניתנת להם ההזדמנות ליצור שכבות על גבי שכבות של צלילים שהופכים את השירים לסימפוניות קטנות, לפעמים, או לקנווסים רחבים של כאוס. ההפרדה בין העושר המוזיקלי הזה, לבין הצמצום היחסי בזמן שהבתים והפזמונות צריכים לבלוט, מראה את החשיבות הגדולה שהם מעניקים למילים שהם כותבים, וזו חשיבות שגם אנחנו, המאזינים, צריכים לכבד, ולשמוע את האלבום הזה נטול מהפרעות חיצוניות.

ה-Homesicks הולכים לחגוג את יציאת האי פי בהופעה בלבונטין 7, ביום חמישי ה-15.3 בשעה 23:00, בהרכבם החדש. תמר אפק תחגוג איתם בנפרד, באמצעות מופע חימום.

וה-Homesicks גם מייצגים את התוספת החדשה ביותר לאוסף שערכה עטר של גרסאות כיסוי לשירים באנגלית, על ידי אמנים ישראליים. אפשר להוריד את האוסף הזה בשלמותו, כולל עטיפה, בקונכיה של פרנק זעתר.

3. תיקונים

בשבוע שעבר התחלתי בפרויקט שלי של האזנה לכל האלבומים של דיוויד בואי, אחד אחד, באינטרוולים שונים של זמן, וציון עשר עובדות מעניינות לגביהם כאן.

קסטה תיקנה אותי, בעקבות עשר העובדות של Space Oddity, שבאחת מהעובדות האלה טעיתי קצת: בוב אזרין, המפיק האגדי שאחראי בין השאר גם ל"החומה", הוא המפיק של "ברלין" של לו ריד, ולא טוני וויסקונטי. גם הסיפור על הדרך בה הוא הקליט את הילדים שלו ל-The Kids הוא אגדה אורבנית. כל האמת לגבי זה נמצאת כאן.

עוד טעות היא, שכשאמרתי שטוני וויסקונטי הפיק את רוב האלבומים של דיוויד בואי מאז הראשון, ככל שדיוויד בואי מקליט יותר אלבומים (כן ירבו), ה"רוב" הזה הופך להיות יותר ויותר מדולל. טוני וויסקונטי, למעשה, לא הפיק כמעט אף אחד מהאלבומים מאז Scary Monsters.

4. פולקל'ה אחרון ודי

פרנק זעתר צילם במהלך הפסטיבל קטעי ווידאו של חלק מההופעות, ומציע אותן בקונכיה. ובאותה הזדמנות, אם מישהו הקליט את ההופעות של נועם רותם או דוויד פרץ, ואם אותםאנשים יכולים לשלוח לי אמפי3ים של הביצוע ל"מבול" של הראשון, ושל "HEY" של האחרון, הם יבורכו ויזכו לחיים ארוכים. אבל לא להיפך.

5. על החדווה שבלתפוס סרטים ישנים (יחסית) בטלוויזיה

ביום שישי יצא לי לתפוס, כמעט בטעות, את הסרט "מטווח קצר" (ששמו מתורגם באופן מפתיע כמעט במדויק מאנגלית לעברית), ולצפות בו בפעם הראשונה מההתחלה עד הסוף. אז קודם כל, כחובב טריוויה (מוזיקלית או קולנועית) מושבע, הסרט הזה הוא קרקע פורה מאד – בסרט משחקים גם שון פן וגם אחיו, כריס פן, שהם הבנים של ליאו פן, במאי של סרטים ופרקים בסדרות טלוויזיה בשנות ה-50 וה-60 שהיה ב"רשימה השחורה" של מקארתי. את התסריט כתב ניקולאס קזאן, שהוא הבן של איליה קזאן, שנתן לוועדת מקארתי חלק מהשמות של האנשים שהיו ב"רשימה השחורה". ואם זה לא מספיק בתור סרט עטור בבנים של, משחק בו גם קיפר סאתרלנד, ועוזר הבמאי של היחידה השניה הוא הנכד של פרנק קאפרה.

זה אמנם לא הסרט הרציני הראשון של שון פן ("הבז ואיש השלג" יצא שנה לפני כן, ב-1985), אבל גם הסרט הזה הוא הזדמנות מצוינת לראות שעם כל השטויות, והסמים, והנישואין למדונה, שון פן היה אחד מהשחקנים הגדולים של החצי השני של המאה ה-20 גם לפני שנות ה-90. כריסטופר ווקן מוכיח שהוא האיש הרע האולטימטיבי גם בסרט הזה, וקריספין גלובר מוכיח שהוא מוזר, לא משנה באיזה תפקיד תשימו אותו. באופן מפתיע, אף אחד מהסרט לא היה מועמד לאוסקר באותה שנה.

אחד מהדברים היותר טובים בסרט הזה, ואולי הדבר הטוב היחיד שיצא מהנישואין של שון פן למדונה, הוא הפסקול. שיר הנושא, LIVE TO TELL, אולי השיר הטוב היחיד של מדונה, היה אמור להיות שיר הנושא של סרט אחר, אבל נפסל, ושון פן הביא את השיר ואת הזמרת, אשתו, לסרט הזה. פטריק ליאונרד, שכתב את הלחן לשיר, נבחר לכתוב מוזיקה אינסידנטלית לכל הסרט, שמבוססת, למעשה, על החלקים המוזיקליים השונים של השיר, ורובה מבוססת בעצם על שלושה אקורדים ועל ההרמוניות שלהם. הפסקול עושה הרבה מאד (כמו כל פסקול בכל סרט) כדי לבנות את האווירה האפלה בסרט, במיוחד בדקות הראשונות, נטולות הדיאלוג, של הסרט, ובקטעים הרבים בסרט שהם מונטאז'ים של פעילות וגם הם נטולי דיאלוג.

זהו להשבוע. להתראות בשבוע הבא, ובינתיים, נקווה לעוד כמה ימים גשומים לפני שתיגמר העונה הזאת לחלוטין.