The gospel according to whom

1. לפני הכל

לפני לפני הכל, אני עדיין מבקש את עזרתכם בלמצוא אנשים שהם אחד משני הדברים האלה:  נשואים שנתיים או פחות, או מתכוונים להתחתן בשנה הקרובה;  או קוראים, או כותבים, בפורומים מוזיקליים, וגם (אבל לא בהכרח) קוראים בבלוגים מוזיקליים ובמגזינים מוזיקליים מקוונים אחרים, בשביל שתי עבודות סמינריוניות שאני כותב עכשיו.  אם אתם כאלה, או מכירים אנשים שהם כאלה, ומוכנים לענות על שאלון באחד מהנושאים האלה, אנא כתבו לי בתגובות. תודה!

דיוויד בואי, או המכונה שעומדת מאחורי החלק המוזיקלי באימפריה העסקית שלו, מוציא עכשיו את "Station to Station" במהדורה מיוחדת, וכמו כל האלבומים הקודמים שיצאו בפורמט הזה, האלבום יהיה דיסק משולש שיכיל בנוסף לאלבום הקצר, גם הופעה (בשני דיסקים) משנת 1976 בנסאו.  מה שאומר שני דברים:  1.  יאי  2. אנחנו מתקרבים לחלק המעניין באמת של מפעל המהדורות המיוחדות – הטרילוגיה הברלינאית, ו-"Scary Monsters".

וגם ברוס ספרינגסטין, הכוכב הנוכחי של פרויקט ההאזנה המודרכת שלי, לא טומן את ידו בקלחת הראישוז, ומוציא את "Darkness On the Edge of Town" במהדורה משושה – שלושה דיסקים ושלושה דיווידיים – שניים מתוכם של הופעות, ואחד מכיל את הסרט התיעודי המתאר את תהליך ההקלטה של האלבום, שנקרא "The Promise".   המהדורה המיוחדת, שמעצם היותה שישה דיסקים אפשר לקרוא לה בעצם box set, תצא ב-16 בנובמבר, אבל ברי המזל שבכם, ובברי מזל אני מתכוון לאלה מכם שמתגוררים בארה"ב ויכולים לפתוח טלוויזיה ולראות HBO, יזכו לראות את הסרט הזה ב-7 באוקטובר, אז הוא ישודר שם.

2. שני קווים מקבילים בבריטניה של אחרי מלחמה

[אני בדרך כלל לא מתקן פוסטים אחרי שהם מתפרסמים, אבל ג'ים העיר שתי הערות נכונות שם למטה בתגובות, ומצאתי לנכון לשנות את הטקסט לפיהן.  שאר העובדות נשארו כמו שהן.]

קווים מקבילים לעולם אינם נפגשים.  קרובים ככל שיהיו, הם ימשיכו לנצח קדימה, רחוקים מספיק אחד מהשני בשביל להיות שני קווים מנותקים, לכל אחד זהות משל עצמו.  ולפעמים, שני קווים כאלה מפסיקים להיות מקבילים ומפלסים לעצמם דרך, כל אחד בכיוון הפוך.  הם ממשיכים באותה מהירות, באותן זוויות ובאותה התמדה, אבל בכיוונים מנוגדים לחלוטין.

הנה שני קווים מקבילים כאלה:  שני ילדים של מלחמת עולם, שהאבות שלהם, קצינים, נהרגו במלחמה (או, לפחות, כך כולם מאמינים). שניהם מפלסים את הדרך האינדיבידואלית שלהם באנגליה של אחרי מלחמה – אחד בשנות ה-30, אחד בשנות ה-50, של היצירתיות המדוכאת, בתי הספר הנוקשים והתרבות ואמות המוסר חסרות הנשמה.  שניהם מתנתקים מהעולם, וכשהם מתחברים בחזרה אל העולם, הם סופרסטארים.  אבל אז הם יוצאים משליטה, כל אחד בדרכו שלו, והפתרון שהם מוצאים לבעיה המקורית שלהם הופך להיות בעיה משל עצמו.   שני הבחורים האלה, פינק וטומי, הם הגיבורים של שתיים מהיצירות המוזיקליות שאפשר בקלות, ובהתמדה, לקרוא להן יצירות מופת.  שתי יצירות מוזיקליות שזכו, כל אחת בתורה, בהפרש של עשר שנים אחת מהשניה, לתואר "אופרת רוק".  אחד מהמלחינים רצה את התואר הזה, אפילו המציא אותו.  לשני לא היה אכפת, כל עוד היתה לו שליטה מלאה בסיפור, ובדרך לספר אותו בצורה מוזיקלית.

פיט טאונסנד כמעט פספס לגמרי את מלחמת העולם השניה.  הוא נולד במאי 1945, שנים עשר ימים אחרי שהמלחמה נגמרה, למעשה, מבחינת בריטניה.  אביו היה מוזיקאי, נגן סקסופון שהנעים את זמנם של כוחות בעלות הברית כחלק מתזמורת של חיל האוויר הבריטי בזמן מלחמת העולם השניה, והמשפחה המשיכה לחיות חיים שקטים ועתירי מוזיקה בפרבר של לונדון אחרי המלחמה.  פיט טאונסנד הכיר והרגיש את האווירה המחניקה, העוטפת והקשוחה של התרבות הבריטית באותם זמנים אבל לא היה מושפע ממנה יותר מדי, ואת "Tommy" הוא כתב כנסיון ליצוק תוכן עלילתי מסביב לרעיונות מטאפיזיים ששאב ממהר באבא, גורו הודי שטאונסנד הושפע מהרעיונות שלו, שחלחלו אל העולם המערבי בהדרגה מאז שנות ה-30, ובמיוחד בשנות ה-60 – שגזר על עצמו נדר שתיקה למשך 45 שנה, בין השאר, ושבין הרעיונות שקידם היו הרצון להתנתק לחלוטין מכל מה שמקיף אותנו על מנת להגיע לשלמות גבוהה יותר.  טאונסנד יצר, אם כן, את הדמות המוזיקלית הכי מנותקת שאפשר לחשוב עליה – ילד חירש, עיוור ואילם, שבגלל שהוא כזה, מצליח בפינבול הרבה יותר מהאלוף המקומי והופך את הכוכבות הזמנית שלו לפלטפורמה שעליה הוא בונה דת שלמה,  מנסה לשכנע את ההולכים אחריו לנתק את עצמם לחלוטין מהעולם באמצעות עיוורות, חירשות ואילמות כפויה.

טאונסנד כתב את היצירה, באופן מוצהר, בתור אופרת רוק.  האלבום הכפול נפתח, כראוי, באוברטורה שמציגה את כל הנושאים המוזיקליים שייפרשו בהמשך הדרך, וכמעט כל אחד מהשירים שבאים אחר כך, מגלגלים את הסיפור העגום של טומי, לפעמים בדרך גלויה ולפעמים ברמזים, מהווה גם אריה (קטע מוזיקלי שנועד להיות תצוגת תכלית מוזיקלית של המלחין ושל המבצע, ובדרך כלל לא מקדם את העלילה באופרה), וגם רצ'יטטיב (קטע מוזיקלי, בדרך כלל מושר על ידי כמה דמויות או מקהלה באופרה, שמטרתו להניע את העלילה קדימה ולכן אין לו ערך מוזיקלי גדול בדרך כלל), בבת אחת.  תחילת הדרך מציגה דמויות שונות שמקיפות את החיים של טומי – חלקים בודדים בדרך ארוכה שבה ההורים של טומי (או האמא והמאהב, תלוי על איזו גרסה מסתמכים) מנסים למצוא דרך לרפא אותו ולהחזיר אותו לתקשר עם העולם.  המשך הדרך הוא סדרה של שירים שמדברים על הווה שאין עבר שמחבר בינו לבין החלקים הקודמים של האלבום.  התמונות המצורפות לתקליט מסייעות קצת בלהבין על מה מדבר טאונסנד באלבום.  הסרט גם הוא לוקח כברת דרך גדולה קדימה בלגרום לנו להבין.

ובאותה שנה, כמעט אחרונה לעשור הזה, שבה The Who התחילו יום חדש בשדה ליד וודסטוק בניו יורק, השמש זורחת בזמן שהם מסיימים את הביצוע על במה של כמעט כל שירי אופרת הרוק הזו, בחזרה על "See Me, Feel Me", להקה אחרת התחילה לעשות את דרכה לפסגה, בינתיים במועדונים מחתרתיים שבהם צעירים התאספו כדי להקשיב למוזיקה פסיכדלית.  אז, המוזיקה של הלהקה הזו,  Pink Floyd, היתה שונה.  הלהקה הונהגה על ידי סיד בארט, שהיה לו חזון מוגדר לגבי איך הלהקה צריכה להישמע ולאן היא צריכה להגיע בסופו של דבר.  אבל בארט לא נשאר לצפות בהצלחה הכבירה של הלהקה – הוא עזב את הלהקה אחרי האלבום הראשון, מסתגר בביתו למשך כל השנים הבאות כשהמוח שלו כבר שטוף בסמים עד כדי כך שהוא לא מצליח לתפקד, חוזר כדי לבקר, בחטף, רק פעם אחת, את החברים שלו בסטודיו – שם הם מקליטים, לגמרי במקרה, את שיר המחווה שהם כתבו לו.  אחרי שבארט עזב, חבר להקה אחר, רוג'ר ווטרס, לקח את ההגה וכיוון את הלהקה רחוק ככל האפשר מהשמש.  הם עדיין עשו מוזיקה שכרכה בתוכה אלמנטים פסיכדליים למשך פרק זמן מסוים נוסף, אבל השירים שלהם הפכו להיות מוגדרים יותר, תחומים יותר, כורכים בתוכם הרבה יותר משמעות ומשאירים מקום להרבה יותר אלמנטים וויזואליים, שככל שהעשור השביעי של המאה הקודמת התקדם לקראת סופו, הפסיקו להיות מוגבלים רק לעטיפות האלבומים שלהם ונכנסו גם אל תוך ההופעות.

ווטרס גם הוא היה ילד של אחרי המלחמה. הוא נולד שנתיים לפני טאונסנד, ואביו,  שהיה חלק מחיל הרגלים הבריטי ויצא להילחם באיטליה במלחמת העולם השניה, באמת לא חזר הביתה – פרט אוטוביוגרפי ראשון בתוך יצירה מוזיקלית שיש בה הרבה מאד משותף עם ווטרס עצמו. האלבום "The Wall" עצמו, גם הוא אופרת רוק, אבל כזו שיש לה נגיעה מאד רופפת בהגדרות המסורתיות של אופרה, החל את דרכו בתור רעיון שהיה לווטרס אחרי סיבוב ההופעות האחרון שלהם, שהסתיים ב-1979, היה הגדול ביותר שערכו עד אותו זמן והכיל כמות גדולה יחסית של הופעות באצטדיונים.  חברי הלהקה לא אהבו את ההופעות הגדולות, וסדרה של אירועים, חלקם כאלה שהכעיסו את הלהקה ואת ווטרס במיוחד באופן לא פרופורציונלי, העלו אצלו את הרעיון לערוך מסע הופעות שבו הלהקה על הבמה מופרדת לחלוטין מהקהל על ידי קיר.  הקיר הפיזי הפך את עצמו לקיר מטאפורי בזמן ששניים מחברי הלהקה, גילמור ורייט, עבדו על אלבומי סולו, והחבר השלישי, מייסון, היה עסוק בחובות ההפקה האחרונות של אלבום לסטיב הילאג', ולווטרס היה זמן לכתוב את רוב השירים שימצאו את דרכם אחר כך לאלבום, ואחר כך, בסיבוב ההופעות שליווה את הוצאת האלבום, הוא הפך בחזרה לקיר פיזי, חומה שנבנתה, לבנה אחרי לבנה, לאורך ההופעה, ובסופו של דבר הפרידה את הלהקה לחלוטין מהקהל, כדי שתוכל בסוף ההופעה להישבר לרסיסים ולחשוף את הלהקה בפני הקהל שוב.

בניגוד ל"טומי", סיפור שהולך קדימה, "החומה" הוא סיפור שהולך אחורה.  הוא מתרחש ברובו בפרק זמן קצר, השעה לפני שפינק, כוכב רוק שהוא אמלגמציה של כל חברי הלהקה, אבל הוא בעצם בעיקר רוג'ר ווטרס עצמו, אמור לעלות להופיע, ורגעים ספורים לפני שהוא מאבד שליטה לחלוטין, נסחף בהזיות שחלק מהן הן תוצאה של הסמים שהוא מכור אליהם, וחלק מהן הן תוצאה של עומס נפשי עצום שהוא צובר בעצמו מאז הילדות.  פינק נסחף במהלך השעה הזו אחורה אל הילדות שלו, אל האב שהלך למלחמה ולא חזר, לחיים עם אמא דומיננטית ומגוננת יתר על המידה, בית ספר שהפך אותו ללא פופולרי במיוחד בסיוע מורה סדיסטי, וקדימה אל עולם דמיוני שבו הוא לא כוכב רוק אלא מנהיג פשיסטי שמשלהב את המעריצים שלו ומדרבן חלק מהם להכות ולהרוג מעריצים אחרים שלא ראויים מספיק בעיניו. כל הגורמים האלה עוזרים לו לבנות חומה מטאפורית שמפרידה אותו מהעולם ומקהה את החושים שלו, ואת כל הגורמים האלה – האב, האם, המורה הסדיסטי, תובע שמייצג אותו עצמו ושופט שאמור לתת גזר דין על ההתנהלות שלו בעולם כל אותן השנים מאז הילדות שלו – הוא מכנס למשפט, שגזר הדין בו מחייב אותו לשבור את החומה שבנה מסביב לעצמו, רק כדי לבנות אותה שוב, לבנה אחר לבנה, ולהתחיל את כל הסיפור מהתחלה.

שתי אופרות הרוק האלה, שתי יצירות מופת שעשר שנים מפרידות ביניהן, מייצגות שתי נקודות מבט שונות, דמיוניות, לדרך שבה החיים בחברה שמנסה לשקם את עצמה אחרי מלחמה הרסנית משפיעים על דור שלם, בצורה שמהדהדת גם עשרים שנים אחר כך, כשעשר שנים הספיקו להפוך את העולם על פניו, גם בארצות הברית וגם בבריטניה, ועשר השנים שאחר כך הספיקו כדי לייצב אותו ולקבע את כל הדברים המהפכניים שהושגו קודם לכן.  שתי היצירות האלה מציגות פתרון – כל אחד בדרכה שלה – ומעבירות ביקורת על הפתרון הזה, כל אחת בדרכה שלה.  בראשונה, טומי, שבהיותו חירש, אילם ועיוור לשעבר, ועכשיו נביא ומשיח, מבקש לחזור ולהיות כזה ולשכנע את כל המאמינים שהולכים אחריו לעשות את אותו הדבר.  מאחוריו נמצאים כל הנביאים, המשיחים והגורואים שמילאו את שנות השישים, עשור שבו ההשפעה של העולם המזרחי על העולם המערבי הגיעה לשיאה, ובו חלק מהמשיחים והגורואים האלה התגלו כשקריים – המהרישי מהש יוגי, למשל, שהתגלה כרודף שמלות, או צ'רלס מנסון, שהוביל את ה"משפחה" שלו לסדרה של מעשי רצח נוראיים.  פינק, מצד שני, מייצג את הפתרון של שנות ה-70 – אחרי שבמהלך שנות השישים סמים, וסמים פסיכדליים בעיקר, הפכו לחלק כמעט בלתי נפרד מחוויית החופש והאהבה של העשור הזה, העשור שבא אחריו התאפיין במעבר מסמים חברתיים – כאלה שנצרכים ביחד, מאחדים באופן מלאכותי בין אנשים שהמכנה המשותף ביניהם הוא לפעמים רופף, לסמים אישיים – כאלה שמקהים את הבעיות, הצרות והמטענים הנפשיים שכל אחד מהמשתמשים בהם נשא בתוכו.  הפתרון, לפי פינק פלויד, הוא אובדן הניתוק המוחלט הזה, שבירת החומה, אבל החומה לעולם אינה יכולה להישבר באמת מפני שהגורמים לצורך בניתוק הזה לעולם אינם נעלמים.

השנים שעברו לא מצאו יורש מתאים לשתי יצירות המופת האלה.  אף אופרת רוק ראויה לשמה, שמתארת את הבעיות הגדולות והפתרונות הגדולים של העשור שהיא מסיימת, לא חיכתה לנו ב-1989.  גם לא בשנה הכמעט אחרונה לפני סוף האלף.  אולי בגלל ששני האלבומים האלה, "Tommy" ו-"The Wall", כל אחד בתורו, מצליחים למצוא משמעות חדשה ואוזניים חדשות בכל שנה שעוברת.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא –  הטריילר השני חושף עוד סיבה טובה ללכת לראות את שני החלקים האחרונים בסאגה של הארי פוטר – ביל ניי.