The gospel according to whom

1. לפני הכל

ה-TV Buddhas, אחת מכמה להקות שמסתובבות בזמנים האחרונים ברחבי ארצות הברית ובמקומות אחרים שבהם המוזיקה שלהם תהיה מוערכת יותר, צילמו סרט על מסע ההופעות האחרון שלהם שטומן בתוכו גם את הרשמים שלהם מהסיבוב עצמו, מהסצינה שהוא מייצג, מהמדינה שבתוכה הוא מתרחש, והחליטו שהם רוצים לקחת את הסרט עצמו לסיבוב הופעות – דבר שבשבילו הם צריכים מימון קצת יותר נרחב ממה שיש להם.  לכן, הם עשו מעשה והקימו פרויקט ב-Kickstarter, אתר שמטרתו לאפשר לגורמים יצירתיים מכל הסוגים להשיג מימון לפרויקטים שלהם דרך המעריצים שלהם ואנשים אחרים שמעוניינים בהצלחת הפרויקט, והם מבקשים את העזרה שלכם – אתם, מצידכם, יכולים לבחור באיזה סכום לעזור להם וגם להרוויח כמה טובין בדרך.

לרשימה המכובדת של אמנים שמתכוונים להגיע לארץ בזמן הקרוב (ו – אפשר למצוא כאן עץ ולנקוש בו – הרשימה המתמעטת של אמנים שמבטלים מסיבות אידיאולוגיות גלויות או מוסוות) מצטרף עכשיו גם וויקטור ווטן, באסיסט פיוז'ן שהרוויח את הערכתי בין השאר כשהצליח לקרוע מיתר במהלך הופעה, ושכבר היה כאן ביחד עם מרקוס מילר וסטנלי קלארק ועכשיו מגיע להופעת סולו, ב-16 במאי ב"רידינג 3".

2.  בוא ותמצא את הדרך

גרג דולי קרא להרכב שלו twilight Singers, ולאלבום הראשון של ההרכב ״Twilight" – דמדומים – אבל המוזיקה של הלהקה, שהוציאה עכשיו את האלבום החמישי שלה, היא מוזיקה שמתארת בצורה מדויקת יותר את הלילה שאחריהם. לילה בעיר, ליתר דיוק.  כזה שמכיל בתוכו קריאות צרצרים, אוושות רכות של גלגלי המכוניות הבודדות שנוסעות על הכבישים בשעות כאלה, ההצעה הקבועה והשקטה של החיים המעומעמים של הלילה בחלקים הישנוניים יותר של העיר.  ומצד שני, הרעש הבלתי פוסק של העיר שערה לאורך כל הלילה ומצמוץ שלטי הניאון, והצעקות – אלה שבחוץ ואלה שבפנים, של אלה שבוחרים או לא בוחרים לבלות את הלילה בחלק הזה של העיר.

כל אחד מהאלבומים ש-Twilight Singers הוציאו עד עכשיו מכיל בתוכו את אותו תרשים, פחות או יותר, של עיר כזו בלילה, אבל נדמה שכל אחד עוסק בעיר אחרת, שאורזת בתוכה חיים אחרים ותרבויות אחרות, ושהצבעים שלה בוהקים יותר או פחות באורות המלאכותיים של הלילה.

זו אחת הסיבות שמצד אחד קל, ומצד שני קשה, לגלוש לתוך אלבום של Twilight Singers בפעם הראשונה. הקו של דולי הוא מגדלור מרגיע בתוך החושך העצום הזה, אבל כאן, כבר מהשורה הראשונה שמכריזה שבכל פעם שאתה נמצא כאן, בעיר הדמיונית הזו, אתה מרגיש בחיים, אפשר להרגיש משהו שונה.  לוקחים לי כמה שירים כדי להבין מה זה:  הקול המקרטע, המזייף לעתים קרובות, של גרג דולי, שהיה חלק מהקסם של Afghan Whigs ואחר כך גם של Twilight Singers עצמם, נעלם.  במקומו יש קול עגול יותר, רך יותר, מלטף יותר, ודולי מוצא את עצמו מגיע לצלילים הנכונים בסולמות הנכונים לעתים קרובות יותר. מדי פעם הוא אפילו מרשה לעצמו שורה או שתיים בפלסטו.

השיר הראשון, ״Last Night in Town", לוקח אותנו במהירות מהקצה האחד של העיר, זה שנעטף במיתרים מהוססים וצלילי פסנתר בודדים, לקצה השני, זה של התופים המהירים והבאס רווי הדיסטורשן, ומניח אותנו במקום, במרכז העיר, שם האלבום הזה הולך להתחיל ואולי להיגמר, אלבום שהבסיס שלו, לפחות לדברי דולי, הוא בגלילת הרגעים האחרונים של אדם אלמוני בעיר אלמונית.

מלבד כמה יוצאי דופן ראויים לציון, כמו ״Twilight", האלבום הראשון ועדיין הכי טוב שלהם, או ״She Loves You", אלבום של גרסאות כיסוי שהלהקה מציגה בו את הדרך שלה למפות שירים נבחרים שחלקם מאד לא צפוי, האלבומים של Twilight Singers הם הרבה מאותו דבר.  בשביל מי שמצפה מהלהקה האהובה עליו לאתגר אותו, זה עשוי להיות מתסכל.  אבל אם מקבלים בהבנה את העובדה ש-Twilight Singers בחרו להתמקד בנישה רוק׳נ׳רולית מאד מצומצמת, שבה הם מרגישים נוח ובה רוב האנשים שמקשיבים להם מרגישים נוח, אפשר מאד ליהנות מהאלבום הזה.  הוא כבד וקשה יותר מהקודם שלהם, "Powder Burns", ובדומה לאלבומים של הלהקה הקודמת של דולי או ל-״Blackberry Belle" של הלהקה הזו, המוזיקה שבו קליטה ומושכת בדרכים שאי אפשר להסביר – מאחורי ענני הדיסטורשן מסתתרות מלודיות שאפשר לזהות רק כשעוצמים את העיניים.

האלבום עתיר באורחים – אני דיפרנקו חולקת עם דולי את השירה בסינגל הראשון, "Blackbird and the Fox" , ומארק לאנגן, בעבר חבר מן המניין ועכשיו חבר של כבוד בלהקה, תורם את קולו ל-״Be Invited״.  ניק מק׳קייב, הגיטריסט של The Verve, מתארח בשיר לא מזוהה (אף על פי שאני מנחש שזה ״Get Lucky", השיר שהכי נשמע כמו שיר שריצ׳רד אשקרופט היה צריך לשיר באלבום הזה), וגם ג׳וזף ארתור וג׳ף קליין, שהיו חלק מהלהקה בשלבים שונים של מסעות ההופעות הקודמים שלה, נמצאים כאן.

ככל שהאלבום הזה מתקדם לקראת סיומו, ועם הידיעה המוקדמת שהאלבום מייצג שלל של רגעים שמרצדים לפני עיניו של מישהו ברגעים האחרונים שלו, ומכיוון שנדמה שאף אחד מהשירים האלה לא מסתיימים במקום שבו הם אמורים להסתיים, אלא מעט לפני כן, אני מבין שאף על פי שהמקום הוא מרכזה של עיר בלילה, והרגעים הם רגעים אחרונים, הרגעים שמרצדים הם לא של אדם אחד, אלא של הרבה בני אדם , כאלה שהולכים ממקום אחד בעיר הזו למקום אחר, או כאלה שחולפים במכוניות אחרות על פני מכונית ההסרטה הזו, שמלווה את הקלטת האלבום.  אני מבין שאלו לא הרגעים האחרונים של אדם אחד, אלא הרגעים האחרונים של עיר, מעט לפני שהתמימות שלה הולכת להימחות בבת אחת. ובשיר האחרון, שנושא את שם האלבום, דולי והלהקה שלו נושאים כנפיים ומרחפים מעל העיר, מעל הבתים והכבישים שלה, הסמטאות האפלות והכיכרות המוארות, הכנסיות ובתי הזונות, מעיפים מבט אחרון לפני שכל זה נמחה ונעלם והופך להסטוריה.

אבל כשהאלבום מסתיים, הצלילים האחרונים של השיר הסוגר נמוגים בחזרה לתוך האפלה, אני מגלה שגם אני נשארתי בתוך ההסטוריה הזו וה-Twilight Singers ריחפו מעליי ונעלמו, והגיונית, אפילו מובנת, האכזבה שנשארת מאלבום שהוא קצר מדי, מדוד מדי ומסוגר מדי מכדי לחשוף את כל מה שדולי והלהקה שלו למדו במשך השנים שעברו מאז האלבום האחרון.  אבל, מלבד יוצאי הדופן ההם שבדיסקוגרפיה שלהם, ומאד בדומה לאלבומים של Afghan Whigs לפני כן, לאלבומים של Twilight Singers יש נטיה לנחות עליך במהירות אחרת מאלבומים אחרים.  הם לעתים רחוקות חושפים את כל היופי שלהם בשמיעה הראשונה, ולפעמים זה לוקח עשרות פעמים שהאלבום מתנגן בהן מההתחלה ועד הסוף כדי שהוא באמת יתפוס אותי.  אני מקשיב לאלבום, מעט מדי פעמים, מנסה לחשוף את הרבדים הנסתרים שבצלילים שבו, ושמח שעדיין יש לי את הפינות המוארות שאני רגיל אליהן, שבהן אני יכול לעצור, אלו שאני מחכה להן ככל שהאלבום מתנגן, ואני יודע שבבוא הזמן האלבום כולו, על כל הצלילים שלו, על כל המילים, על כל הרעשים הרכים והקשים יותר שמפוזרים לכל אורכו, ייפתח בפניי ויגלה לי את מה שחסר לי בו, ואז כל העיר הזו תרגיש כמו בית.

זה הכל להשבוע.  עד השבוע הבא – סרט ההמשך ל"אפולו 13".  לחילופין, לא.